שירת רחל? רק עם תנ"ך

לפני כשבועיים כתבתי כאן טור שראשיתו והורתו באהבה ובכאב. באהבה גדולה לשפה העברית, ובכאב על כך שהיא הולכת ונשחקת, הולכת ואובדת מפיו של "הנוער”. טענתי, כי מי שמנותק מהטקסטים המכוננים של העם היהודי מפתח שפה דלה, חסרה ועילגת.

זה המקום להודות שבניגוד למה שרוב הטוקבקיסטים שמרשים לעצמם להעליב, לפגוע, ללעוג או סתם לכתוב שטויות לא קוהרנטיות חושבים, אני דווקא כן משתדלת לקרוא או לפחות לרפרף (תלוי עד כמה הם פוגעניים ועילגים) על מה שהמגיבים כותבים. ולכן בטור האחרון, אחרי שקראתי את רוב התגובות, התגנב חשש לליבי - אולי באמת הפעם הגזמתי (כי בכל הפעמים האחרות דווקא לא...), אולי לקחתי דוגמה נקודתית והפכתי אותה לעיקרון, אולי חטאתי בהכללות שווא או שאולי אני לא ממש רואה נכוחה את התמונה הכוללת.

אבל בדיוק אז, רגע לפני החרטה הסופית, הזדמנתי לשיחה מרתקת ומעוררת מחשבה עם אחד מהמשוררים, הסופרים והעיתונאים הגדולים של זמננו - חיים גורי. אדם חילוני בכל רמ"ח איבריו ושס"ה גידיו, אדם אשר העיד על עצמו כי "גדל פרא", מעולם לא אכל ביום שישי בערב לאור נרות שבת ולא חגג בר מצווה. ובכל זאת, הוא הגיע כדי לבכות את השכחה, את התנתקותו של הרצף. לא לגמרי הבנתי למה הוא חותר, עד ששמעתי את הסיפורים שהחל לפרוש בפנינו, ומשהבנתי, לא האמנתי למשמע אוזני.

הוא החל לספר על מפגש באודיטוריום ענק עם תלמידי בית ספר תיכון מסוים בארץ, במסגרתו ציטט קטע משירה העצוב והמופלא של רחל "עקרה"- “עוד אתפלל כרחל האם, עוד אתמרמר כחנה בשילה - אחכה לו". אף לא תלמיד אחד שישב באודיטוריום ידע מי היא חנה, מה היא עשתה בשילה, מדוע היא ממורמרת ומה הקשר שלה לרחל האם או לרחל המשוררת. יותר מזה, כשהתייחס – בבית ספר אחר הפעם - לשמות ספריה של רחל "מנגד" ו"נבו", השתרר - כך לדבריו - שקט מעיק וכבד בקרב המשתתפים. אף אחד לא ידע מהו אותו נבו, ומדוע הוא נבחר לשם ספרה של רחל, במקביל ל"מנגד". גורי עצמו נזף במשתתפים כי ברגע מביש זה מתה השירה העברית (או השפה העברית, אני לא זוכרת את הציטוט המדויק) ורק אז הצליח איזה תיכוניסט עייף בשולי האולם להיזכר ש "לנבו יש איזה קשר למשה רבינו, לא?”

הפעם זו לא היתה "דתייה מתחסדת”, "מתנשאת”, "יהירה" או מישהי ש"סוף סוף רואים את הפרצוף האמיתי ואת הדעות האמיתיות שלך". העדות הזו הגיעה מחיים גורי. מאדם יהודי, ישראלי, חילוני שמבכה את השכחה: של השפה, של התרבות, של השורשים. מאדם שלא בהכרח מתפלל מתוך המחזור בראש השנה וביום כיפור, אך מכיר אותו מספיק בשביל לכתוב בשירו "ארץ האש" - "פה ארץ האש, רוח הכבשן, וכל הרשעה לא תכלה כעשן" (וסליחה מראש מכל מי שלא מזהה את ההקשר).

וכך גם לאה גולדברג שהזכרתי בשבוע שעבר, שלא התפללה בבוקר, אך ידעה להתייחס לשכווי ולאיילת השחר. אותה לאה גולדברג שגורי ציטט כטוענת שאין אף שורה בשירה העברית שמגיעה לרמה של "פתח לנו שער בעת נעילת שער כי פנה יום".

וזה המסר האמיתי שעליו אני לא מתחרטת כלל ועיקר, גם אם זה נשמע לא טוב או לא “פוליטיקלי קורקט”- מי שלא מכיר את התנ"ך, לא יבין את שירת רחל. מי שלא מכיר את התפילה, לא יבין כהלכה גם את חיים גורי. זו בכלל לא שאלה של דתיים או חילונים - זו שאלה יהודית-תרבותית: האם אנו רואים את עצמנו גם כחלק ממשהו שהיה בעבר, כולל כל המטען שבא עם זה, או שאנחנו מרחפים אי שם בריק, ואחרינו (וגם לפנינו, לצורך העניין) המבול. וכמו שזה נראה עכשיו, כדאי מאוד לפתוח מטריות, כי חתיכת מבול זה הולך להיות...