בר לב כמשל: ארגון בלא כוכב נידון לבינוניות

הקירקס שחוללו מפכ"ל המשטרה דודי כהן והשר שלו, אבי דיכטר, סביב ניצב אורי בר לב, ראוי להילמד בכל בי"ס לניהול, כי הוא מגלם דילמה מאוד שכיחה בעולם הניהול המודרני: מה עדיף, צוות מלוכד או קבוצת כוכבים ? תמימות דעים או חילוקי דעות? משטר נוקשה או חופש פעולה? הליכה בתלם או נון קונפורמיזם? אומרי הן או דעתנים?  

הבה ננתח את המקרה: זהו מקרה קלאסי שכמוהו מתרחשים מדי יום. על מעטים אנחנו שומעים; על הרוב, לא. מצד אחד עומד המפכ"ל, שמלכתחילה היה ברירת מחדל של השר, לאחר שהמינוי הרצוי לו טורפד. הוא כנראה אדם בעל אישיות אפרורית, שמעולם לא נזקפו לו הישגים מיוחדים ועד היום טרם הצליח להטביע את רישומו על עבודת המשטרה.

מולו (או מתחתי), עומד ניצב אורי בר לב, קצין עתיר הישגים ופרסים שנחשב מבריק וכריזמטי. מצד שלישי (או מעליהם) עומד השר שלא רצה לוותר על הקצין המבריק, אך הועמד בפני אולטימטום שהציב לו המפכ"ל- "או אני או הוא" והעדיף להישאר עם המפכ"ל ולוותר על הקצין.

בר לב לא קיבל את הבינוניות

מדרכו המקורית, הוא העמיד את צמרת המשטרה כולה בצל. לכך לא יכול המפכ"ל להסכים. זאת, אגב גם הסיבה שהבלש המצטיין "קרמשניט" עף מהמשטרה.

שקט מול מצויינות: דילמה שקיימת בכל ארגון

בפני השר דיכטר כמי שאחראי על המשטרה עמדה השאלה העומדת בפני כל מי שעומד בראש ארגון או חברה. והשאלה היא: מה אתה מעדיף, מצויינות או בינוניות?

מי שמעדיף מצויינות יודע שניתן להשיגה רק באמצעות העסקתם של מה שנקרא "כוכבים" או "טאלנטים". הוא יודע שהטאלנטים קשים לניהול, שהם "בעייתיים" ושהם יקרים, אך חושב שאלה הם מחירים ששווה לשלם תמורת ההישגים שהם מביאים. תועלתם רבה מניזקם. שר או יו"ר מהזן הזה, הוא בד"כ בעצמו איש חזון, בעל ביטחון עצמי ומשכמו ומעלה.

לעומתו, מי שמעדיף עבודה שקטה ומסודרת ללא טלטלות מיותרות, מעדיף, מטבע הדברים, בינוניות נינוחה, שאותה יכנה "עבודת צוות" או "הרמוניה".

"לעולם תשכרו מנהלים טובים מכם"

יש מנהלים שמתקשים ליישמה, בעיקר בגלל שהם מפחדים מהבינוניות של עצמם.

או כמו שאמר לי, לא מזמן, בעליו של אחד ממשרדי הפרסום המובילים "כשמגיעים אליך כוכבים, שלח אותם אלי ולא אל מנהלי המחלקות שלי. הם לא יגייסו אותם".

אין לי ספק שכל אירגון חייב להיות מכוון למצויינות. ובכל זאת, ישנם אירגונים שבהם נושא זה חשוב אף יותר מאשר באחרים. במשרדי פרסום, למשל, נושא המצויינות הוא בעל חשיבות עליונה. מה שעושה את ההבדל בין משרד פרסום אחד למשנהו הם רמת היצירתיות, הברק, התעוזה, המחוייבות והמקצוענות. כל אלה הם ברי השגה אך ורק באמצעות טאלנטים ומתוך כדי סערת יצירה ויצרים, מחלוקות וקרב מוחות. הטאלנטים הם מטבעם אנשים רגישים, דעתנים, משוחררי רסן ובעלי אגו גדול כגודל כישרונם. הם היפוכו הגמור של המושג "עבודת צוות".

30 שנה כפרסומאי לימדו אותי שיעור חשוב: פרסום מבריק נוצר תמיד כתוצאה מהתנגשות מוחות, מפיצוצים ומסערת רגשות. קודם כל בתוך המשרד ולאחר מכן, מול הלקוחות. סימני ההיכר של משרדי פרסום מצליחים, הם שבראשם עומדים אנשים היודעים לזהות כישרונות נוצצים, מוכנים להשקיע בטיפוחם ויודעים לספק להם תנאים מיטביים ליצירה פוריה. הם אינם נרתעים מאופיים הסוער ומוכנים לשאת במחיר הכבד של העסקתם המתבטא בשכר גבוה ובמתח מתמיד.

"נמאס לי להיות בייביסיטר של הכוכבים"

לא מזמן אמר לי בעליו של משרד פרסום בינוני: "נמאס לי לשלם את מחיר הכוכבים ונמאס להיות בייביסיטר שלהם. מעתה והלאה אשכור בשכר של כוכב אחד שני עובדים בינוניים אבל נורמליים, שיספקולי יותר תפוקה בפחות מתח". הוא לא הבין ששני עובדים בינוניים לעולם יפיקו פרסום בינוני ואף פעם לא יוציאו מתחת לידם אפילו פרסום מבריק אחד.

במשרד פרסום, כמו גם בכל אירגון מצליח, ההחלטות מתקבלות מתוך חילוקי דעות. הראו לי כיצד נראה אירגון שהנהלתו מאופיינת בתמימות דעים, ואראה לכם שזהו אירגון של אומרי הן, אירגון שנידון לבינוניות. או -  כמו שאמר הפילוסוף ההונגרי פרנץ וארוש - "חילוקי דעות מפרים את החשיבה; תמימות דעים היא סימן להיעדרה".

כיוון שפתחנו עם השר דיכטר, הרשו לי לשוב אליו. אם הוא היה שואל אותי (והוא לא) הייתי אומר לו שכמי שמתמודד על תפקיד ראש המפלגה עליו לגלות מנהיגות ולהפגין נחישות, מקוריות ותעוזה, כפי שהציבור מצפה ממנהיג. זגזגנים, רכיכות ופטפטנים יש לנו די. הייתי ממליץ לו לקבל בו במקום את התפטרותו של המפכ"ל וממנה תחתיו את ניצב אורי בר לב. זה היה עושה לו טוב בעיני הציבור והתקשורת, ובעיקר וחשוב אף יותר, זה היה עושה טוב למשטרה.