הניסיונרים

בשיר התפילה ששולי רנד שר בתחילת ההופעה החדשה ומעוררת ההשראה שלו הוא מבקש "שלא ירגישו שאני מיסיונר". ובאמת לא הרגשנו. לא שהיו חסרים שם שירים בסגנון ברסלב בכמות שיכולה להוציא גם אותי לרקוד על גג מכונית בצומת הקרוב (או הקרובה. אני כבר בחיים לא אזכור אם זה זכר או נקבה), אבל זה הוגש בחן, בטוב טעם ובהומור עצמי.

כשאורי זוהר עזב את עולם המשחק והטלוויזיה ועבר לעולם שכולו חרדי, הארץ רעשה. מאז הוא הפך לסמל של חזרה בתשובה מסוג מסוים, שהיה פופולארי בשנות ה-70': עזיבה מוחלטת של חיי החילוניות, כולל שינוי המקצוע, מקום המגורים ולעתים גם המשפחה. אם אתה בעל כושר ביטוי, או שהיית קצת מפורסם - אתה הופך למחזיר בתשובה פעיל. מסלבריטי של תרבות, אתה הופך למחזיר בתשובה פופולארי. כך אורי זוהר, ובזמנו גם מרדכי "פופיק" ארנון.

אלו אנשים שהכירו את השפה החילונית, התחרדו והפכו למחזירים בתשובה או ל"מיסיונרים", למי שמעדיף את ההגדרה הזו. כחלק מהבחירה בחיים חרדיים, אורי זוהר הפסיק להיות במאי ויוצר תרבות. זה מה שהתאים לו, וזה מה שנדרש אז מחוזרים בתשובה.

מאז זרמו מים קדושים רבים בבקבוקים, והחזרה בתשובה די שינתה את פניה, בין השאר בזכות ש"ס והעטרה ליושנה, ערוצי הקודש, קצת חב"ד וברסלב, מעט "מכון מאיר" ובשנים האחרונות הרבה "פרילנסרים" שלא שייכים לשום קבוצה ספציפית בתוך היהדות הדתית, אבל בהחלט בחרו בדרכם שלהם לחיות עם המאפיינים העיקריים של יהודים דתיים.

המשותף לכל הפרילנסרים, הגדרה שאני גונב בהנאה מאחד מהם, מאיר בנאי, שהם תורמים אהבת תורת ישראל יותר מאלו שעסוקים בהחזרה פעילה בתשובה. השתנו הדורות והטעמים, והלב של רבים הפך פתוח יותר ליהדותם, אבל סגור למסרים אגרסיביים ולהטפות. אנשים חילונים למשעי מוכנים לשאול שאלות, רק אם אתה לא בא להחזיר אותם בתשובה, ללעוג לדרכם, לאיים עליהם בגיהנום ולבלבל להם במוח. וכיוון שדתיים תמיד מאמצים טרנדים של חילונים, לא אתפלא אם בעתיד גם הדתיים יתחילו לחזור בתשובה.

ותודה לחוזרים בתשובה

העובדה ששולי רנד, אהוד בנאי, אתי אנקרי, עדי רן ושורה נוספת של אמנים עסוקים בעיקר בלהחזיר את עצמם בתשובה, מדברת אל אנשים רבים יותר. הם לא מיסיונרים, אלא ניסיונרים – מנסים כל הזמן למצוא אפיקים וכלי ביטוי נוספים ליהדות

שלהם. כיוון שהם יוצרים מוכשרים, הם מצליחים לבטא רבים אחרים באמצעות עולמם האישי. הם לא עזבו את האמנות כדי להתמסר לאמונה, אלא צירפו את האמנות וכליה לתוך המהלך הנפשי, הרוחני והדתי (שלוש הגדרות שונות) שהם עוברים.

זהו חידוש גדול מאוד בחברה הישראלית בכלל, והדתית בפרט. העובדה שחוזר בתשובה לא מרגיש צורך לעזוב את עולמו המקצועי הקודם מוכיחה שאפשר לחיות חיים דתיים וחרדיים בלי להתנתק מהעולם, ובלי להתבצר ולהתנכר לכל מה שבנית עד כה. הם גורמים לחילונים ולדתיים רבים לחוש שהנה יש פה חוויה יהודית שמדברת גם אליהם. לדתיים הם מגלים שיצירתיות וביטוי אישי אינם מנוגדים לחיים דתיים, אלא דווקא להיפך.

בחודש אלול, הוא חודש התשובה, צריך לומר תודה לחוזרים בתשובה מהסוג הזה, הניסיונרים. תודה מיוחדת על שהביאו איתם לעולמם החדש גם מטענים שצברו פה ושם, ותודה שהם הופכים את הקהל שלהם ליהודים קצת יותר טובים.