חינוך ממלכתי-דתי, היזהרו מחיקויים

"בתחילת דרכי החינוכית, לימדתי כמחנך בבית ספר ממלכתי- דתי בעיירת פיתוח", נוהג לספר אחד מהדמויות החינוכיות המובילות כיום בציבור הדתי-לאומי, "אחד מתלמידי, נער צעיר ודעתן, התעקש לא להגיע לתפילה בבוקר. ניסיתי לשכנעו בנחת, לדבר על ליבו, אך ללא הואיל. אחר כך עברתי לגישה תקיפה יותר, אך הנער בשלו - מסרב להגיע לתפילה. לא נותרה לי ברירה. הזמנתי את אביו לשיחה משותפת עם הנער הצעיר. האב האזין בקשב רב לטענותי, ולאחר שסיימתי את דברי פנה במבט מזרה אימה לבנו הצעיר ובאצבע מאיימת הטיח לעברו: דע לך, שאם עוד פעם אחת אני שומע שלא הגעת לתפילה בבוקר, אתה לא נוסע איתנו בשבת לים!"

המסננת

וכל זאת משום מה? על שום שבית הספר שלהם הוקם ופועל במתכונת ושיטה שכל מטרתה להמנע מהיתקלות בילדים ונערים שכאלה. בתי הספר שלהם סלקטיביים ובוחנים בזכוכית מגדלת את משפחות הילדים בתהליך סינון קפדני. בתי הספר שלהם מחפשים זהות טוטלית וברורה של אורח חיים בין כל התלמידים, וכל המרבה בהתאמה ובדקות האפיון וההגדרה – הרי זה משובח.

לא רק שכולם חייבים לעבור תהליך קבלה הדומה יותר למבחן שב"כ של סיווג בטחוני ולעמוד בסטנדרטים דתיים בלתי מתפשרים: הם, נשותיהם, בניהם ובנותיהם וכל אשר להם, אלא שהאידיאל הוא שגם המתכון המשפחתי לחמין של שבת יהיה אחיד בין כל באי בית הספר ויבדיל בין קודש לחול - בינם לבתי ספר אחרים. בתי הספר שלהם מדברים גבוהה גבוהה על הערך של "כלל ישראל", אבל עדיף ורצוי ש"כלל ישראל" יהיה בדיוק כמו הבן שלך והבת של השכנים שלך, וכדאי מאוד ש"כלל ישראל" יוכלו לעמוד בנטל הכלכלי המהווה תוצר נלווה של זרם חינוכי שכזה.