הרייטינג של החינוך

בשבוע שעבר פורסם כאן טור כאוב של י', הורה לבת בחטיבת ביניים דתית כלשהי, אי שם בארץ. הוא אמנם פורסם באנונימיות, מה שעורר לא מעט כעס וביקורת, אבל- כך הוא טען- זהותו לא רלבנטית, כי המצב שתיאר בטורו נכון במידה רבה לרוב מוסדות החינוך של הציונות הדתית.

מה אני אגיד, הדברים עוררו בי אי נוחות רבה. אין ספק שהנושא כשלעצמו הוא ראוי וחשוב מאין כמותו - סוגיית האליטיזם בחינוך הדתי היא כאובה עד מאד, וראוי לערוך בה דיון מעמיק ורציני. מעבר לזה, עם השורה התחתונה של דבריו אני גם מסכימה - אין ספק שצריך לעשות בדק בית וחשבון נפש. אבל איכשהו, מרבית הטיעונים שוב נגררו לאותו מקום, שתמיד נמצא בצד "הנכון" של התקינות הפוליטית, שיח ה"כולנו-אשכנזים-עשירים-עם-צפי-לעשיריות-בבגרויות-איפה-ה'אחר'- ושוויון-ההזדמנויות שלו?".

.

ואכן, כשמדברים עם ההורה "רחב האופקים, הליברל ותומך האינטגרציה" על בית ספר פתוח לכולם ללא הבדלי דת, גזע, מין ומנת משכל, הוא לגמרי בעניין. אליטיזם? מבחינתו, מילה גסה. הוא ממש בעד שבנותיו תלמדנה עם ה"אחר". רק מה? מהניסיון שלי, בדרך כלל הוא יתעקש גם שאותו "אחר" לא תהיה פרחה, חלילה. שתתלבש כמו שמצופה ממנה בבית ספר "מהסוג שלנו". וביום שתופסים אותה מעשנת בשירותים, רחמנא ליצלן, שתעוף הביתה בנתיב חד סיטרי, היא וחולצת הבטן שלה, אפילו אם זה היה רק בקטע של התנסות ומרד נעורים. אה, ושאבא שלה יתכבד ויחבוש כיפה על הראש, גם לא רק לאסיפות ההורים בבית הספר. ומעבר לזה, שתעמוד בסטנדרטים של הכיתה מבחינת ההישגים הלימודיים שלה - בעצם זה לא נורא גם אם לא, כל עוד היא היחידה. שלא יתחילו לערבב עוד כמה כמוה בכיתה, כאלה שימנעו מהבת שלי לגשת ל-78 יחידות בגרות.

כך, נכון להיום, הנוסחה הליברלית היא כזו: ללא הבדלי גזע (חוץ מאתיופים) דת (חוץ ממי שלא ברמה הדתית שלי, או ברמה הדתית שבה הייתי רוצה להיות) מין (חוץ מבני/ בנות המין השני) ומנת משכל (חוץ ממי שלא עושה בגרות ריאלית). ואם נראה לכם שאני מגזימה, אנא בקשו הסבר מהורים בחטיבה ותיכון דתי מסוים שהכריזו מרד של ממש, כשהמנהלת ביקשה לשלב בנות אתיופיות בכל הכיתות בשכבה, ולא רק בכיתת גטו מרוכזת, כפי שהיה מקובל עד אז. בטוחה אני שהם היו מלאי טיעונים כרימון, מנוסחים בשפת עורכי דין, מגובים במספרים ובסטטיסטיקות, ועטופים במלל רב-תרבותי וניאו-ליברלי. אבל בשורה התחתונה - הם לא רצו את "השחורות" ליד הבנות שלהם. וזה לא בפתח תקווה - זה חוץ מפתח תקווה.

אז אם נשים לרגע בצד את הציניות - סוגיית הפערים בחינוך היא אולי הקשה ביותר שמונחת היום לפתחה של מערכת החינוך בכלל, ושל מערכת החינוך הדתית בפרט, והיא כואבת וחשובה מכדי לנסות לפתור אותה באמצעות הפרחת סיסמאות והטחת קלישאות. מה לעשות, כמו בכל נושא אחר בתחום החינוך, גם כאן אין פתרונות קסם. נורא קל לעשות תיקונים קוסמטיים ומלאכותיים, ולסמן "וי" על כמה עלי תאנה שיעשו את העבודה וימרקו את המצפון. אבל התמודדות אמיתית עם הסוגיה דורשת קודם כל חשבון נפש פנימי, עמוק ונוקב - כל אחד עם עצמו, בינו ובין מצפונו - ואחר כך, מלאכת איזון תמידית, העשויה ביד אחראית, אוהבת ומודעת.

כן, סוגיות מורכבות ואחריות מוכרוֹת פחות טוב, אבל בסופו של דבר אנחנו הרי כאן לא בשביל הרייטינג, נכון?