שנהיה לרוב, ולא למיעוט

השמועה אומרת כי נהגי מוניות צוברים קילומטרז' גבוה במיוחד של אקטואליה ויכולים לתפקד על תקן רזי ברקאי וניסים משעל גם יחד. השבוע אסף אותי חולה הגה-חדשות כזה ועוד בטרם הספיקותי לקבע מבטי בחלון ולזייף התעניינות עמוקה בשלטי מע"צ באיילון, סימן ידוע של "אני רוצה שקט"- המתודלק התחיל בסשן: "את חרדית", ספק שאל ספק איבחן. הנהנתי לחיוב, בשאיפה לסיים את השיחה, הרי מה דוסיות מבינות במשבר בוול סטריט? (ויכוח הרקע בגל"צ).

אך לצערי השמחה הייתה מוקדמת. "מה את אומרת על זאתי?" הוא מעביר לי אחורה "ידיעות אחרונות" עתיק מלפני חמישה ימים, חומר קריאה לרמזורים אדומים. "משעמם לה בחיים?" הוסיף מצביע על תמונתה של סימה זלמנוב חובקת את בנה ה-19 במספר. לא היה צריך יותר מזה כדי להקפיץ אותי: "אתה מכיר אותה בכלל?", יריתי בתגובה. "החלפת איתה מילה? אישה חכמה, אקדמאית, היא בעייתית רק כי הביאה יותר מדי ילדים לשיטתך?". הטונים המשיכו לעלות ואני וגבי הנהג הפכנו לחיקוי עלוב של "פופוליטיקה" "ומונית הכסף" בחלל דחוס אמוציות אחד.

"שלא יביאו ילדים על חשבוננו!"

טור אישי

ילדים עושים באהבה

אפרת שפירא-רוזנברג

המוסלמים צריכים ללדת ילדים כדי להשתלט על הארץ. היהודים, בתגובה, צריכים ללדת יותר ילדים. על הדתיים ללדת הרבה כדי לשנות את מצבם כמיעוט וגם החילונים צריכים לקחת את עצמם בידיים...

ילדים עושים באהבה (או שלא עושים בכלל)

"תראי", הוא ניסה להצטדק, "אם החרדים היו משרתים בצבא ויוצאים לעבוד, לא היה אכפת לי אבל מאחר שהם לא, אז שלא יביאו ילדים על חשבוננו", הודיע בפסקנות. עכשיו כבר ראיתי אדום: "היא מנהלת בית ספר תיכון ובעלה חבר בזרועות הביטחון, אז זהו יש אישור? ההחלטה האישית שלה תורמת למאזן הדמוגרפי היהודי במדינת ישראל. חבל שהתודה היחידה שאתה מסוגל לתת, זה להפוך אותה לפריקית". סיכמתי בתרעומת.

אז אם להקשיב לנהגי מוניות תל אביבים, ערב שנת תשס"ט. הציבור הישראלי עדין שבוי בסיסמאות מיושנות שאבד עליהם הכלח. גם היום צה"ל אמור לחלץ אותנו מכל צרה, וכמובן שאם רק נשכיל לבחור ביטחוניסט אחר במקום מופז כפי שמציע גבי נהיה מסודרים.

יש רק "בעיונת" קטנה, גבי הנהג ורבים אחרים שכחו מזמן שצה"ל כבול כבר שנים לחמיצות פנים של שר אירופי כזה או אחר וכל פעולה לגיטימית דורשת אישור מגבוה - "הסכמה", "הבנה בינלאומית", באמת לא חשוב איך תקראו לזה. גם הכסף לא ייתן פיתרון קסם להישרדות בסביבה עוינת של המידל איסט. שלטון של מיעוט מבוסס כלכלית סופו לכישלון. בדרום אפריקה כבר ניסו את השיטה ללא הצלחה. את העשירים שונאים ויהודים עשירים עוד יותר.

חבל ההצלה

מה שיקבע את קיומנו במזרח התיכון במאה שנים הבאות הם, תחזיקו חזק, החרדים. המגזר היחיד שמוכן לשלם את המחיר האמיתי על הישארותנו בארץ הזאת. לדאוג לאינטרס הלאומי של כולנו, מדינה עם רוב יהודי. אלמלא אותם משפחות גדולות, לירושלים היה סיכוי טוב לקבל בבחירות הקרובות ראש עיר ערבי. הכנסת הייתה הופכת ממזמן לסוג של אוריינט האוס עם מיעוט יהודי כי בין נטל הכלכלה לנטל הצבא שכחנו כלל פשוט ובסיסי- הרוב הוא הקובע.

עם כל הכאב שבדבר, מדינה אחת דו לאומית היא עתיד בטוח אם נמשיך עם 1.6 ילדים. בה בשעה שרוב ערבי בתוך גבולות הקו הירוק הוא רק שאלה של זמן. נכון, לא קל לגדל 19 ילדים ולהנפיק קריירה מפוארת, את זה סימה זלמנוב יכולה לספר לכם. ובאמת, מי שמכיר את סימה יודע שסימה יש רק אחת. אבל אולי צריך לעדכן גם אם לא נעים, שילד, שניים במקרה הטוב, זה לא מספיק לעם שנלחם על קיומו.

אין פה צווים. גם לא ארגונים להוקעת "סרבנות ילודה", אפילו לא עיקום אף קטן לבוחרים לחיות סולו. אני לא בעד להכריח אף אחד, לקחת חלק במשימה הלאומית להבטיח כאן רוב יהודי. "פרו ורבו" זה על בסיס התנדבותי בלבד, כי ילדים באים מאהבה או לא באים בכלל. אך אם יש ציבור שעומד במשימה בכבוד, למה שלא יקבל צל"ש, או לפחות התייחסות מעריכה?

לפי המסורת היהודית ראש השנה, יום בריאת אדם הראשון, מכונה "יום הרת עולם"- דימוי קדום לפוריות. זהו המוטיב העיקרי ממנו נובעת מהותו של החג כולו, יצירת חיים. מתנת המתנות. אפשר להפנים את המסר שמעבירים גפילטע והחריימה ואפשר להביט מהצד. אם אנחנו עדין רוצים את למצוא את מקומנו כאן "נפרה ונרבה כדגים" של ראש השנה - הוא אכן סימן לבאות, סימן טוב.