"אמא, תודה על המתנה. מה עוד קנית לי?"
את הילדים של היום קשה לרגש. עוד מתנה, עוד בילוי, עוד אטרקציה, ובסוף היום, כל מה שיש להם לשאול זה: "נו, אז מה עושים עכשיו?" לכבוד השנה החדשה החליטה מרגלית ונטורה ללמד את הילדים שלה משהו על השפע, וגם על אהבה
ילדים קטנים לא צריכים תאריך בלוח השנה בשביל לחגוג. אצלם כל יום הוא חגיגה. היום ליטפנו חתול – חגיגה. היום סבתא באה לבקר – חגיגה. היום עשינו פיפי בסיר – אווו... חגיגה אמיתית!
ככה הם נהנים להם מיום ליום, מחוויה לחוויה, מרחפים על גבי עננים של הנאה. עד הרגע שבו הם מתחילים מעט לגדול. במקום ללטף חתול, הם מבקשים ללחוץ על עכבר המחשב, במקום לשאול את סבתא "מה שלומך?" הם שואלים "סבתא, מה הבאת לי?" ומבלי לקבל תמורה כלשהי, אפילו פיפי הם לא הולכים לעשות. ככה יוצא, שיום בהיר אחד אנחנו מחזירים לבוידם את כובע הליצן, ומחליפים אותו בכובע של פקיד בנק.
כשהגיע זמן ההכנה ל"ראש השנה" לקחנו אותם לקניות החג. הראשון ביקש טרקטור חדש, השני ביקש אקווריום אלקטרוני ולקטנה קנינו בית מוזיקלי עם הרבה אורות ונצנצים. מהר מאוד גילינו שניסיון ההתחכמות להעסיק אותם (לפחות למשך החג) לא מצליח גם הפעם. החג עוד לא התחיל והשעמום חזר לו מהר מאוד, יחד עם הבקשות האינסופיות.
להתחדש בטבע האדם
אין ספק שהבעיה הזו מוכרת וידועה לכולם. כבר מזמן הבנו שזהו טבעם של ילדים, או אולי בעצם אפשר לומר – זה הטבע של כולנו. כי הרי אין דוגמא טובה יותר מהתקופה הזו שלפני החגים, כשאנחנו מתרוצצים בסמטאות הקניונים, רודפים אחרי מבצעים, ממלאים את הבית (ובעיקר את עצמנו) במוצרים חדשים ש"פשוט היינו חייבים". זאת בזמן שאנחנו יודעים מראש שזה רק עניין של זמן עד שנרגיש שוב שכבר מיצינו, ונחזור לדפדף במדורי הפרסומות, כדי להתחדש מחדש – בדיוק כמו שקורה אצל הילדים. ההבדל היחיד הוא שאצלם, ההתחדשות חייבת להגיע כמעט בכל דקה.
אז כדי לא להגיע למצב ממש נואש, ניצלנו את רוח החג שמתקרב ויצאנו איתם לבילוי מיוחד. בעלי ואני ניסינו לחשוב על דרך שתוכל להראות להם שלמרות שזהו טבע האדם, אנחנו יכולים לנסות להתעלות מעליו ולצאת ממעגל הקסמים הזה. כך שמצד אחד הילדים יוכלו להנות כל הזמן, ומצד שני, לנו יהיה הרבה נחת.
"השפע עצמו דומה לים גדול. ויש מי ששואב עם אצבעון, ויש מי ששואב עם דלי". הרב ברוך שלום אשלג
אל הים הגדול הגענו בדיוק בשעת הדמדומים, שעה שבה קרני השמש מבצבצות מבעד לעננים והים הרגוע נראה אינסופי. חלצנו נעליים, התיישבנו מול השקיעה והילדים הלכו לשחק בחול. הם מצאו להם כמה קופסאות בגדלים שונים והחלו למלא אותן במים, רצים להם הלוך וחזור בהנאה.
בכל פעם שהקופסאות התמלאו, הם שפכו את המים והתחילו שוב. אחרי כמה פעמים הם החלו להביע סימני אכזבה. הסברנו להם שבדומה לאותו משחק שהם שיחקו, כך גם בני האדם בנויים. "בכל פעם שמתעורר בנו רצון למשהו, אנחנו ממהרים למלא אותו, בדיוק כמו שמילאתם את הקופסאות במים. כל עוד שאנחנו מתמלאים, אנחנו נהנים וכיף לנו", המשכתי. "אבל כשהרצון שלנו מתמלא לחלוטין, זה כבר לא משנה כמה מים נוסיף – אנחנו נרגיש תחושה של אכזבה במקום אותה הנאה".
אבא ניגש כדי להמחיש להם את הפיתרון לבעיה. הוא עשה נקב קטן בתחתית כל קופסא, הניח אותן אחת על גבי השנייה והלך עם הילדים להביא דלי מים. הם שפכו יחד בזהירות מעט מים מלמעלה והילדים הצליחו לראות כיצד מחלחלים המים מהקופסא הראשונה אל השנייה, מהשנייה אל השלישית וכך הלאה. "אם כל אחד מאיתנו יפעל באהבה ובנתינה לשני, נוכל להנות מהתענוג שזורם דרכנו, מבלי להתאכזב כלל".
על הדבש ועל האושר
כשהשמש החלה לשקוע בים, עשינו הפסקה והוצאנו עוגת דבש מתוקה. שני הקטנים החלו מעט להתלונן והבן הגדול מיד ניגש אליהם והתחיל להצחיק אותם, עד ששלושתם התגלגלו על החול מצחוק. "גם זה סוג של נתינה", חייכתי אליו ופרסתי את העוגה לפרוסות. "כשאתה מצחיק את אחיך הקטנים, אתה צוחק מזה שהם צוחקים, והם צוחקים מזה שאתה צוחק וככה אתה גורם להם ולעצמך המון הנאה, נכון?" הוא הנהן בראשו וצחק.
תוך כדי אכילת העוגה, אבא סיפר להם שבדיוק לפני 5,769 שנה היה אדם אחד, שגילה ראשון את הדרך להנות ללא הגבלה. "הוא גילה שבתוכו קיים כוח מיוחד וקסום של אהבה ונתינה. וכשכוח האהבה פועל דרכו כלפי יתר האנשים, הוא מתחיל לחוש הנאה יותר ויותר – מכך שהם נהנים". "בדומה למגדל המים שראינו", הזכרתי להם. "וכמו שגם צחקנו עכשיו, נכון אמא?" הבן הגדול הוסיף וחייך.
"אָדָם", מלשון "אֶדַּמֶּה לְעֶלְיוֹן" (ישעיהו יד, יד)
"מהיום שבו גילה אותו אדם את כוח האהבה שבתוכו", המשיך אבא לספר. "התחילה למעשה ספירת הימים, החודשים והשנים. וזו הסיבה שבגללה אנחנו מציינים את התאריך הזה כהתחלה. "ראש השנה" הוא בעצם ההזדמנות הראשונה שניתנת לנו ל"ראשית השינוי" הפנימי שלנו. ההזדמנות הראשונה שניתנת לנו לפעול באהבה והדדיות אחד עם השני, בדומה לאותו אדם ראשון".
כשסיימנו לאכול, הסברנו להם שמלבד הכנת עוגות מתוקות או טבילת התפוח בערב החג, הדבש מסמל את הטעם המתוק שאנו יכולים להרגיש בכל פעם שאנחנו פועלים בנתינה. "גם ראש הדג שאנחנו מניחים על השולחן, הוא סמל לכך שהרצון שלנו לאהבת הזולת יהיה תמיד בראש מעינינו, ולא כזנב".
בסוף היום, כשהגענו הביתה, הקטנים נרדמו מיד ואילו הבן הגדול ביקש לשמוע עוד קצת על כוח האהבה. אבא כיסה אותו בשמיכה ולחש: "כשנהיה דומים לאותו כוח האהבה ונגלה אותו בתוכנו, נצליח בסופו של דבר להיקרא גם אנחנו אדם ולזכות בחיים רצופי הנאה ותענוג נצחיים".
נתנו לכולם נשיקת לילה טוב ואיחלנו להם שתהיה שנה טובה, מלאה בנתינה, הנאה והרבה אהבה! ברוח החג אני מצרפת לכל הקוראים ברכת שנה טובה – שתהיה לנו שנה של אהבה אמיתית.
מרגלית ונטורה, בת 34, אם לשלושה, עורכת תוכן וכתבת במגזין "קבלה לעם ".
לפנייה לכתב/ת 
