ספרי ילדים: חרוז גרוע הוא מעילה באמון

לפעמים שואלים אותי אם יש לי עצה לכתיבת ספר ילדים. העצה שאני בדרך כלל נותנת היא 'תחשבו טוב לפני שאתם בוחרים לכתוב בחרוזים'. לא כי אני לא אוהבת חרוזים. אני אוהבת מאוד. אבל חרוזים (ומשקל) הם עניין רציני. בידיים לא אמונות, הם לא רק כתיבה לא טובה. חרוזים גרועים הם בעיני מעילה באמון.

תחשבו על עצמכם. ערב, אתם לוקחים ליד ספר ילדים שאתם לא מכירים והילדים (שאתם דווקא כן מכירים) מחכים למוצא פיכם. אתם מתחילים לספר ואין לכם אלא לקוות שהכותב יוליך אתכם בידיים אמונות לפחות עד סוף המשפט. כמה נעים ומתגלגל בלשון כשהמשפטים יושבים טוב, כשהחרוז מצליח להיות גם צפוי במידה מסוימת (כל חרוז הוא צפוי במידה מסוימת, כי הוא כופה בחירה מצומצמת יחסית של אופציות) וגם מפתיע. כמה מאכזב ומערער כשזה לא כך.

חרוזים ומשקל אינם רק להטוטי כשרון וטכניקה. הסיבה שהם כל כך נפוצים בספרות ילדים היא שהם נותנים ביטחון. כמו שילד שהוריו מקפידים על ריתמוס קבוע, יודע שכל יום נגמר בסיפור (או בשיר, או תפילה. לא משנה מה), כך הוא יודע, פחות או יותר, איך יגמר המשפט הבא בסיפור.

אין לי עניין להיכנס כרגע לניתוח איכותם של חרוזים. מהו חרוז טוב? מהו חרוז לא טוב? לא תמיד אפשר לנסח נוסחאות ולכל כלל שאתן, אני יכולה למצוא אלף יוצאים מן הכלל.

אפשר לקבוע במידה חלקית של ביטחון שמשפט שצריך לעקם כדי להתאים לחרוז, הוא בעייתי: "יואב לא הסכים לאכול קציצה / כי ללכת אל חברו איתמר הוא רצה".

הוא רצה ללכת אל חברו איתמר? אז למה להגיד "ללכת אל חברו איתמר הוא רצה"? אה, בגלל הקציצה.

וכמובן, חרוזים לא מוקפדים שמסתפקים בדמיון צלילי קלוש בין המילים המסיימות את השורה:

יואב לא הסכים לאכול קציצה,

כי ללכת אל חברו איתמר הוא רצה.

כי הרבה פעמים ילדים מעדיפים,

ללכת לשחק עם חברים.

במקום להיות דוגמא בשירים,

לחרוזים טובים או לא טובים.

שניים שידעו איך לעשות את זה

לא תמיד אני אוהבת את להטוטי המילים ופלפולי הלשון בשירי הילדים של שלונסקי, אבל אם יש מישהו שאפשר לתת לו יד ולסמוך עליו שיוביל אותך בבטחה בסבך המשפט עד לסיומו המוצלח – זה הוא.

נסו לקרוא בקול רם את המשפטים הבאים מתוך הספר "אני וטלי או ספר מארץ הלמה" (שיצא גם בגירסה מקוצרת בשם: "אני וטלי בארץ הלמה"). כדאי לכם. תרגישו איך הוא עושה נעים בלשון:

פניה שאורו פתאום בחייכה.

איך קודם רבצה חלקה ודוממת,

ולפתע נצנץ בפניה הקמט.

איך משהו זע ורחש בחיקה,

והיא צחקה, צחקה, צחקה?

ובכן, הידעת, על מה ומדוע?-

מפני שדגים אשר בה דגדגוה!"

"ופתאום, אימה ופחד,

חיה באה מתיפחת.

בדמעות על הריסים-

היא אבדה את הכיסים!

חיה, תתבישי הפעם!

מה זה? איך זה כך עושים?

איך זה מאבדים כיסים?

אז לבש יחיאל פרץ."

חנות של מפלצות

אפשר להזכיר גם את יהודה אטלס, שאחד ההישגים המדהימים שלו, בעיני, הוא שהשירים שכתב מצליחים להיות גם בחרוזים וגם לתת רושם "לא מטופל". אטלס בחיים לא יעקם משפט בשביל חרוז. זה תמיד יראה כמו משהו שילד באמת יכול להגיד. במקרה יצא גם חרוז, מה לעשות.

ורינת הופר, שמבינה לגמרי את תחושת הביטחון שנותן חרוז (העובדה, למשל, שהילד יכול לנחש איזו חיה תפגוש איילת עוד לפני שהופכים את הדף).

אבל אני רוצה לתת כאן כבוד דווקא ליוצרת לא מוכרת, אורית אבני בר-און, שאת ספרה "חנות של מפלצות" פתחתי בחשש מסוים.

אולי החשש היה בגלל שקראתי מאחורי הספר שהיא ד"ר לפסיכיאטריה בהרווארד ואני תמיד חושדת באנשי מקצוע שבאים ליישם בספרות את מה שלמדו בספרי התיאוריה ובקליניקות. אבל נעזוב את הדעות הקדומות שלי. תנו לי כמה שנים של פסיכואנליזה וגם מהן ניפטר.

אורית אבני בר-און כותבת על חנות שאפשר לקנות בה מפלצות. "מפלצות נגד משהו חדש, / מפלצות נגד משהו ישן. / מפלצות שיורקות אור ואש - / או רק מוציאות קצת עשן. / מפלצות עם זנב וקרניים, / מפלצות שעומדות או רצות. / מפלצות עם המון ציפורניים, / מפלצות נגד מפלצות".

דווקא בספר על מפלצות, טוב במיוחד לראות הקפדה על משקל וחרוזים. אתם זוכרים, זה נותן ביטחון. אין כאן להטוטים מיוחדים, רק נושא מקסים (קשה לחדש בנושא מפלצות. אחד הנושאים השחוקים לעייפה בספרות ילדים) ויד איתנה של סופרת שלוקחת את הילד בין המפלצות בלי לעורר חשש לרגע למעידה על איזו מילה לא מוצלחת.

• "אני וטלי בארץ-הלמה". אברהם שלונסקי. איורים: דני קרמן. ספרית פועלים.
• "גלגוליו של מעיל". קדיה מולודובסקי. תרגום: נתן אלתרמן. לי יש אותו בספר "נתן אלתרמן לילדים", ציורים: צילה בינדר. הוצאת הקיבוץ המאוחד.
• "חנות של מפלצות". אורית אבני בר-און. איר: קוסטה ברנשטיין. דרבי הוצאה לאור.
  

לחצו כאן לעוד ספרי ילדים.

רינת פרימו היא סופרת ילדים, מחברת הספרים: "איה, אאוץ', אווה", "אמא מושלמת" ועוד.