תבין, אני לא צריכה אותך, אני רוצה אותך
לפני שנפרדנו אמר לי שהוא חושש שלא אצליח להסתדר לבד, אני המפונקת. "מה תעשי אם יהיה פתאום ג'וק? למי תקראי כדי להרוג אותו?", שאל ספק בדאגה ספק בלעג. זהו, שלא
נאנחתי. רציתי להסביר לו שהוא טועה לחלוטין, אבל הדלת כבר נטרקה מאחוריו. רציתי לומר לו: "נכון, אני לא צריכה אותך. אני רוצה אותך, זה הבדל גדול", אבל לא היה עם מי לדבר. ובכלל, למה הוא רוצה כל כך להרגיש שאני צריכה אותו?
זה הזכיר לי את האקס המיתולוגי שלי, איתו ביליתי שלוש שנים מחיי, אהבה גדולה שדעכה ונגמרה. לפני שנפרדנו אמר לי האקס שהוא חושש שלא אצליח להסתדר לבד, אני המפונקת. "מה תעשי אם יהיה פתאום ג'וק? למי תקראי כדי להרוג אותו?", שאל ספק בדאגה ספק בלעג. "ומה תעשי לבד בלילות החורף, את, שכל כך פוחדת מהברקים והרעמים? ורעש הברד על החלון?". והמשיך: "ומי יתקן לך את התנור אם הוא יתקלקל שוב, או יחליף לך נורה?"
לאחר שנפרדנו ועברתי להתגורר לבד, בדירה שכורה, קטנה וישנה אבל שלי לגמרי, תהיתי מידי פעם אם אכן צדק. למען האמת, לעתים התגנב ללבי החשש שמא לא אצליח להסתדר בכוחות עצמי. מידי פעם אכן הופיע לפתע תיקן חצוף במרפסת. אבל לאחר שהייתי משמיעה אי אלו צעקות ומטפסת על כסא, הייתי נזכרת שאני לבד, יורדת מהכסא ונפטרת ממנו בעצמי. כשהתקלקל המקרר, טלפנתי לטכנאי, שהגיע למחרת ותיקן בקלות את הבעיה, אחת ולתמיד. את הנורות שנשרפו החלפתי בעצמי, בדיוק כפי שסיידתי, בעזרת חברה נאמנה, את קירות הדירה בעצמי, הרכבתי את הרהיטים בעצמי, קדחתי, תליתי וארגנתי הכל בעצמי. גם לקולות הגשמים הנוקשים על החלון בלילות החורף התרגלתי, וזה אף הפך עם הזמן לאחד הצלילים הנעימים ביותר, צליל של התכרבלות חורפית.
לא יושבת לבד בבית בלילות, מזילה דמעות
ועכשיו, שנים לאחר מכן, אני באמת לא צריכה אף אחד, תודה על הדאגה, אני מסתדרת מצויין. אני לא יושבת לבד בבית בלילות, מזילה דמעות ומחכה שיגיע האביר על הסוס הלבן שיגאל אותי מייסורי בדידותי, או יספק את צרכיי. ממש לא. יש לי דברים הרבה יותר טובים לעשות בשעות הפנאי שלי. תודה על הדאגה, באמת, אבל יש לי חברים, וחברות, ועבודה מספקת. אני עומדת לא רע בכלל בכל התשלומים בכוחות עצמי ומצליחה לפעמים אפילו לחסוך. אני הולכת לחדר הכושר, או רצה בפארק מידי פעם, יוצאת לבלות, הולכת לסרטים והצגות, אוכלת במסעדות טובות, קוראת לפעמים ספר טוב, וכשצריך - הורגת תיקנים.
אז אני באמת מסתדרת, ואני באמת לא "צריכה" אף אחד. אני לא צריכה אף אחד שיסחב בשבילי מצרכים מהמכולת, ואני לא צריכה מישהו שיפרנס אותי, ואני לא צריכה גם בחור שיתקן לי את מוצרי החשמל בדירה.
אבל - וזה אבל גדול - אני רוצה מישהו. רוצה מאוד. לא כי אני מרגישה לא שלמה כמו שאני, לא כי אני לא מסתדרת לבד, לא כי אני צריכה.
אני מחפשת חיוך אוהב ומפרגן שיחכה לי בערב
אני רוצה מישהו כי אני חושבת שנעים יותר להיות בשניים. אני רוצה מישהו כי אני מחפשת חיוך אוהב ומפרגן שיחכה לי בערב. אני רוצה חיבוק בלילות גשומים, רוצה טיולים משותפים, רוצה לבשל יחד, רוצה להתכרבל יחד. אני רוצה לצחוק יחד. אני רוצה שיאהבו אותי. אני רוצה לאהוב.
כך, פשוט כך. למה כל כך מסובך להבין את זה? למה הוא כועס, כשאני מסבירה לו שאני לא צריכה, אבל מאוד מאוד רוצה? רוצה, רוצה, רוצה...
האימייל של הרווקה
לפנייה לכתב/ת 
