מנכ"ל זה לא מקצוע

תזכורת

בעברי הקרוב הייתי מנהל בכיר. כעת אני נמצא ''בין עבודות''. המושג הזה הוא הגדרה מכובסת למובטל.

אני מובטל מהסוג שלא מרבים לדבר עליו בתקשורת; ''אחד משלנו'', אפשר לומר. לכן זה מפחיד כל כך. אם זה קרה לי - זה יכול לקרות לכל אחד. אני לא איזה מובטל קשה יום מעיירת פיתוח. תתקשו לדמיין אותי בתור בלשכת התעסוקה.

אני גר בבית פרטי בשכונה מבוססת, בני הצעיר משרת ביחידה מובחרת, והבוגרים יותר לומדים באוניברסיטה. החוג החברתי של אשתי ושלי מורכב מאנשים בעלי מעמד כלכלי וחברתי מהגבוהים בארץ. ובכל זאת, אני נמצא ''בין עבודות'' כבר כמה חודשים.

בתפקידי האחרון הייתי מנכ''ל של חברה ידועה. תפקיד מנכ''ל, משאת לב של מנהלים צעירים רבים, יש בו לא רק שכר גבוה, כוח וסמלי מעמד, אלא גם סיכון רב. כל מנהל חברת השמה לבכירים יאמר לכם שהסיכוי שלי ושל מנהלים רבים כמוני בני 50 הנפלטים ממעגל העבודה לחזור אליו בתפקיד ומעמד דומה, אם בכלל, קלוש ביותר.

מדי סוף שבוע אתאר כאן את החוויות והתובנות שלי מנקודת מבט אישית, ביקורתית ואירונית. לפי שעה, בחרתי שלא לחשוף את זהותי.

-----

''מה אתה עושה היום?'' שואלת אשתי בבוקר, לפני יציאתה לעבודה. היא עומדת מול המראה בחדר השינה ומיישרת את צווארון החולצה הלבנה שלה.

''יש לי כל מיני סידורים'', אני אומר, מחכה שתצא כבר מהבית ואוכל להירדם לעוד שעה-שעתיים. ''אני מקווה שהסידורים האלה כוללים ביקור בלשכת התעסוקה'', היא אומרת. ''אני לא חושבת שאנחנו צריכים לוותר על דמי אבטלה של כמה אלפי שקלים נטו לחודש, רק בגלל שאתה מתבייש שמישהו מהשכנים יראה אותך שם''.

הפקיד בלשכת התעסוקה, אדיב באופן בלתי-צפוי, שואל אם יש לי תואר אקדמי. אין לי. שנים הצלחתי להסתיר את העובדה המביכה הזאת, ודווקא כאן היא מתגלה. ''באמת?'' הוא אומר, ''אז מה המקצוע שלך?''

''מנכ''ל'', אני עונה במין גאווה ילדותית, מגלה להפתעתי שאני מנסה לזכות בהערכתו של האיש הזר היושב מולי. אולי, אני מקווה, תואר מנכ''ל יהיה שווה ערך בעיניו לתואר אקדמי. הפקיד מעיין ברשימת המקצועות הארוכה שלו. ''מעניין'', הוא אומר כאילו העובדה הזאת מפתיעה גם אותו, ''אבל מנכ''ל זה לא מקצוע''.

הגעתי לתחתית ההשפלה

אני מצחקק במבוכה, נזכר שגם אמא שלי חשבה שמנכ''ל זה לא מקצוע. הנה גם שארית הכבוד והתהילה שעדיין נותרה לי מתפוגגת לה עכשיו. ''אולי מנהל קריאייטיב'', אני שואל. בעברי הרחוק הייתי מנהל קריאטיבי במשרד פרסום גדול.

הוא שוב מריץ במחשב את רשימת המקצועות. אני עוצר את נשימתי בתקווה. ''מצטער, אבל גם זה לא מקצוע''. ''בוא ננסה סתם גרפיקאי'', אני אומר. ''יש לך תעודת גרפיקאי?'' הוא שואל. אני זז בכיסאי במבוכה. לא, אין לי. לך תגיד לו שבימים הטובים של המשרד העסקתי 10 גרפיקאים במחלקה הקריאטיבית. אף פעם לא ביקשתי מהם תעודת גרפיקאי, בכלל לא ידעתי שיש חיה כזאת.

''שמע'', הוא אומר. ''סע מחר לפתח-תקווה. בלשכת התעסוקה שם עובד בחור אחד - בוחן גרפיקאים. תעבור אצלו מבחן קצר והוא ייתן לך תעודה על המקום. תחזור לכאן עם התעודה והכל יהיה בסיידר''.

אני מסתכל על פניו הנעימים של האיש. הוא אומר את המשפטים האלה הפוצעים את נשמתי בענייניות חסרת כל רוע. ''תגיד'', אני שואל, ''מה קורה אם מגיע אליך מובטל שאין לו מקצוע, מה אתה עושה איתו''? ''טוב,'' הוא אומר, מציץ בתלוש השכר האחרון שלי המונח לפניו, ''אני לא בטוח שזה בשבילך''. ''זה בסדר'', אני מעודד אותו. רק לא לנסוע לטסט אצל בוחן הגרפיקאים בפתח-תקווה.

''שיהיה ככה , אם זה מה שאתה רוצה'', הוא אומר, ''אני ארשום אותך בלא-מקצועיים, אבל אתה צריך לדעת, אלה חברה שלא גמרו אפילו שמונה שנות לימוד''. אני מתמלא בעליצות של מי שהגיע אל תחתית ההשפלה שממנה אפשר רק לעלות. ''מצוין'' אני אומר, ''מתאים לי''.

הרגע המכונן

אולי היומן הזה נראה לכם קליל, אפילו משעשע בהומור העצמי שלו. הרי כל העניין של מדדי האבטלה הוא רק - איך לומר זאת מבלי להיראות אדיש לסבלם של אחרים - ידיעה מטרידה במדורי הכלכלה, אבל לבטח לא נוגע לכם. אתם הרי עסוקים כל-כך, עובדים קשה כל-כך, נחוצים כל-כך.

אתם מודעים כמובן לעובדה הידועה שמנהלים רבים - לא רק הגרועים ביניהם, אגב - נעלמים פתאום ממעגל העבודה. אתם אפילו מכירים באופן אישי כמה מהם. אבל המוּדעות הזו כמוה כמודעות לסטטיסטיקה היבשה שלפיה אחדים מכם ייכנסו למכונית מחר בבוקר בדרך לעבודה, ולא ישובו הביתה בערב. בשני המקרים מדובר בתאונות-פתע בלתי נתפסות. צרות של אחרים.

אחרי שנים רבות כל כך בתפקידי ניהול, גם לי היה נדמה שנולדתי מנכ''ל. חשבתי שהטלפון תמיד יצלצל, שחיזורים של פוליטיקאים וסלבריטאים הם חלק מהשגרה, שעמדת הכוח אכן הולמת אותי. האמנתי באמת שאני ותוארי המכובד - על העוצמה, המעמד והכסף הכרוכים בו - קשורים וצמודים זה לזה לנצח. עד לרגע המכונן, שבו הפקיד מלשכת התעסוקה גדע את הקשר הגורדי הזה בקלות בלתי-נסבלת, עם רשימת הבלתי-מקצועיים שלו.

אני יודע שזה נשמע כמו איזה הגיג ניו-אייג'י, אבל היום, ממרחק של הזמן החולף, אני מודה לו על החוויה המטהרת הזו.

בפרק הבא: אימון אישי