שתף קטע נבחר

הסיפור היהודי - את מי זה מעניין?

מנהיגי המתנחלים היו צריכים להשכיל לפנות לישראלי המצוי בשפתו בקמפיין שלהם. אבל גם אז לא היה קורה כלום, כי מסעות פרסום - אפילו המוצלחים שבהם - לא קובעים מדיניות. את המדיניות קובעים מדינאים, והיא מבוססת על אינטרסים

בראשית הדברים, גילוי נאות. בעבר הייתי בעד החזרת כל השטחים המוחזקים. עד הסנטימטר האחרון, כולל ירושלים. כיום אני נגד. בעבר חשבתי שתנועת ההתנחלות היא גידול ממאיר בלב הדמוקרטיה הישראלית, ואני עדיין חושב כך.

 

אם תשאלו אותי מה לדעתי הפתרון, אשיב שלדעתי אין פתרון ולא יהיה פתרון, ולעולם נחיה על חרבנו, כי זה גורלנו באיזור שבו אנו חיים. כך היה במשך 3,000 שנה וכך יהיה.

 

הרשו לי לפתוח בסיפור. בזמני כפרסומאי פנתה אלי מנהלת הפרסום של תנועת חב"ד וביקשה לפגוש אותי כדי לדון באפשרות שישכרו את שרותי משרד הפרסום שלי לצורך הפקת מסע פרסום לחג החנוכה.

 

על אף עברי הרבני, אינני יהודי מאמין וכמובן אינני חובש כיפה, ולכן חשבתי שזה עשוי להועיל לי אם אזמין לפגישה את יורם לוי, שהיה אז במאי הפרסומות המוביל בארץ, לצד היותו בעל תשובה עם כיפה, ציציות וכל השאר. חשבתי לתומי שהשתתפותו תרשים את הלקוחה הפוטנציאלית.

 

לאחר הפגישה נעלמו עקבותיה של מנהלת הפרסום, ויותר לא שמעתי ממנה. לימים נפגשנו שוב, הפעם בתוקף הקריירה החדשה שלי, וניצלתי את ההזדמנות כדי לשאול מה קרה בזמנו ולמה נעלמה. תשובתה הממה אותי בפשטותה. היא אמרה לי בזאת הלשון: "ראה, אני באתי אליך

כי רציתי לפנות לקהלים חילוניים, ולכן חשבתי שמוטב שאיעזר בפרסומאי חילוני. אבל אתה הבאת לי במאי דתי. דתיים יש לי מספיק משלי. בשביל זה לא הייתי צריכה אותך".

 

יהודים, דברו ישראלית

למה נזכרתי בסיפור הזה? בגלל הקמפיין החדש של תנועת המתנחלים, שהמסר שלו מתמצה בסיסמה: "הסיפור של כל יהודי" כלומר יהודה ושומרון הם הסיפור שלנו. ולא של אף עם אחר. ראשי המתנחלים סברו שבמקום קמפיין לוחמני, עליהם לנקוט אסטרטגיה של פנייה אל "הלב היהודי", בניסיון לשכנע שיהודה ושומרון הם ערש היהדות, ולכן אין לוותר עליהם.

 

ואני אומר שטעות בידם. המתנחלים מדברים אל הישראלי הבלתי-דתי ביהודית במקום בישראלית. לצערי, חלק הארי של הישראלים הבלתי-דתיים איננו מכיר את הסיפור היהודי וגם לא מתעניין בו. ככל שהוא צעיר יותר, הוא יודע ומעוניין עוד פחות.

 

הישראלי המצוי ישיב לקמפיין הזה בטענה הניצחת "מה לי הסיפור היהודי? הבו לי שלום, ביטחון וחיים טובים. בעבור הסיפור היהודי אינני מוכן להקריב את איכות חיי, קל וחומר את חיי". איך אני יודע זאת? עובדה, הוראת התנ"ך בבתי הספר נמצאת בשפל המדרגה זה 40 שנה לפחות.

 

ידיעת התנ"ך בקרב רוב האומה מזערית, וידיעת היהדות פחותה אף יותר. עובדה, בכל הסקרים, רוב האזרחים מגדירים עצמם קודם כל ישראלים, ורק לאחר מכן יהודים, אם בכלל. העובדה המפתיעה עוד יותר, שגם חלק גדול מהמגדירים עצמם יהודים בלבד רחוקים מהיהדות המקורית מרחק ת"ק פרסה. שלא לדבר על כך, שבעיניהם מדינת ישראל היא שיקוץ משוקץ.

 

לכן, אם למנהיגי המתנחלים היתה התבונה שהיתה לאותה פרסומאית חב"דניקית, הם היו משכילים לפנות אל הישראלי המצוי בשפתו. ומה היה קורה אז? כלום. למה? כי כמו שההיסטוריה מוכיחה, מסעות פרסום, ולו המוצלחים שבהם, לא קובעים מדיניות. את המדיניות קובעים מדינאים, והיא מבוססת על אינטרסים מבלי להתחשב בדעת הקהל, וטוב שכך. או, כמו שאמר דוד בן גוריון: "לא מעניין אותי מה העם רוצה. מעניין אותי מה העם צריך".

 

המקרה היחיד שבו עלולה להיות השפעה לדעת הקהל על המדיניות הוא כאשר ההכרעה נתונה למשאל עם. כפי שהחוק קובע, למשל, לגבי רמת הגולן. וגם החוק הזה, לטעמי, נולד בחטא, ברגע של חולשה.

 

אז מה המסקנה? שכל הקמפיינים הציבוריים-פוליטיים, מאז הקמפיין נגד השילומים מגרמניה, המשך בקמפיין נגד הנסיגה מסיני, הקמפיין נגד ההתנתקות וכלה בקמפיין הנוכחי - כולם היו לא יותר מבזבוז משאבים משווע שקידם אך ורק את מוביליו.

 

הכותב הוא מנכ"ל ADMAN - החברה למשאבי אנוש לענפי הפרסום, השיווק והתקשורת

 

לפנייה לכתב/ת
 תגובה חדשה
הצג:
אזהרה:
פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
הפגנת מתנחלים, ארכיון
צילום: גיל יוחנן
מומלצים