"הנהג הערבי" מעכו שלא הכרתם
לבי מתכווץ כשאני רואה איך עומדת ליפול על כתפיו הצרות של תאופיק ג'מאל האחריות לתחילת האינתיפאדה השלישית
בקיץ 1980 שכבנו על הדשא בשכונה, בדיוק מתחת לחלון של ציגלר - מעלינו שמיים זרועי כוכבים ותקווה אינסופית. היינו בני 15 ותחושת החופש הגדול שהיה אז בעיצומו, השרתה עלינו רוגע,שלוות נפש ואמונה שהכל אפשרי. מלחמת לבנון התחילה להתבשל מבלי שאף אחד ידע, אולם על הדשא, שכבו לידי והתבוננו בשמיים הבהירים גם איציק, חיים, אלי ותאופיק. תאופיק ג'מאל.
דיברנו על הכל באותם לילות: על החיים, על בחורות (תאופיק לא השתתף בשלב הזה של השיחה), על יהודים וערבים ועל כדורגל ובמיוחד על הפועל עכו שעלתה ללאומית. תאופיק היה אחד משלנו, יחד שיחקנו משחקי כדורגל סוערים בשכונה, יחד הלכנו להסתובב בשדות הירוקים האינסופיים בין בה"ס התומר לבין מה שהיום קרוי: "התחנה המרכזית" ויחד גם נפרדו דרכנו כשבגרנו, אנחנו התגייסנו לצבא ותאופיק המשיך בחייו, בשכונה.
שכונת וולפסון בעכו נראית למתבונן בה מרחוק כשכונה הזויה, חסרת אופי וכרצף בתים אפורים המביטים בך נוגים ומתקלפים, על הכביש המהיר בואך נהריה עכו. לא כך היה הדבר בשנות ה-80, עת משפחת ג'מאל, יחד עם בניהם תאופיק והיימן, עברו לגור בשכונה היהודית הוותיקה בעיר. משפחת גמא'ל היתה משפחה נדיבה, שדלתותיה פתוחות תמיד לשכניה היהודים, וילדיה
חונכו לכיבוד כל אדם באשר הוא ובאשר דתו ומנהגיו.
אני זוכר את תאופיק יושב איתנו בסוכה, מביא מטעמים למדורת ל"ג בעומר שעשינו "בתעלה" שלמרגלות חורשת האקליפטוסים (היום: רחבת הכניסה לרכבת ), ואני זוכר אותנו אוכלים ממטעמי אמו של תאופיק ובייחוד אני שומר עימי את טעם ה"מנעיש" , אותה פיתה צרובה קלות בטבון עם זעתר ושמן זית שתאופיק והיימן הביאו לכבדנו למטה בשכונה. תאופיק גם היה האחראי לשלילי שקיבלתי במקצוע הערבית, שאותו הרווחתי ביושר לאחר שהוא הכין את שיעורי במקומי, בכתב יד ערבי עגול ומסתלסל שהשאיר את המורה המומה לאור כישורי הנסתרים, עד שהכל נתגלה.
28 שנים חלפו להן ביעף, ואני קורא הערב את הכותרות אודות עכו. ליבי מתכווץ לו בתוכי: "המשטרה יורה רימונים. המהומות מתמקדות כרגע בשכונת וולפסון". המחשבות מתרוצצות בראשי ולא נותנות לי מנוח, אני מכיר את תאופיק. מכיר טוב. לא מהעיתונים. מהחיים. אני יודע שהבן אדם האחרון בעכו ובכלל שרוצה לעורר פרובוקציות מתוכננות - זה הוא. הוא לא עשה את מעשהו בעודף רגישות או חוכמה, אולם גם לא מתוך כוונת זדון. הוא אדם פשוט שחי את חייו בתום ומתפרנס ביושר וכל מעייניו נתונים לגידול משפחתו ולטיפול בילדיו. אני רואה את מבט עיניו המבוהל כשניסה להגן על ילדיו וכשהשוטר אמר לו "ברח". מזכיר לי מראות אחרים.
אני רואה איך עומדת ליפול על כתפיו הצרות האחריות לתחילת האינתיפאדה השלישית. זו שתגיע מבית, ולכן אני כותב את המילים הללו שאולי ישפיעו. יותר מכל, אני רואה את עיניה של אימי, כשמתברר לה שמדובר בתאופיק.
אימי, אישה שהגיעה לגבורות ועברה את מאורעות השואה, בחרה לגור בעכו, וולפסון, שם היא מתגוררת עד היום. שכניה היהודים התמעטו אט אט וכיום היא בין המשפחות היהודיות הספורות שעדיין מתגוררות בשכונה. בעיניים בורקות היא מספרת לי בשיחתנו היומית כיצד תאופיק עזר לה לתקן שלב בתריס שנשבר והחדיר משב קור לדירה הקטנה, כיצד הוא עוזר לה בקניות ובכל מצוקה יומיומית שבה היא נתקלת. ליבו הרחב פתוח לעזרה בכל רגע. לפני כשמונה שנים אימי מעדה בשעת ערב מאוחרת. קרסולה נשבר ונעקר ממקומו. היא נותרה בודדה על הדשא, בשעת לילה, אותו דשא ששכבנו עליו בגיל 15 ואותו דשא שביום כיפור נזרקו עליו רימונים על ידי משטרת ישראל. תאופיק חש לעזרתה, הרים אותה ברגישות, טיפל בה והיה בין הראשונים להתקשר אלי ולהזעיק אותי ממקום מושבי ביישוב קהילתי קטן במרכז הארץ.
זהו תאופיק שכעת בתודעה הלאומית עומד להצטייר כ"ערבי", "הפרובוקטור", "האיש הרע".
תאופיק הוא אדם. כמוני, כמו כל מי שקורא את המילים הללו. הוא לא קלישאה, לא סטיראוטיפ ובטח לא מי שמהווה את הסיבה היחידה למתח בין הלאומים השונים. המתח שם קיים עשרות שנים, ודווקא בעכו, בוולפסון, הוא מעולם לא בא לידי ביטוי. אני בטוח שתאופיק גם לא התכוון לעורר אותו.
תחשבו רגע לפני שהיצרים מתלהמים והקריאות בגנותם של הערבים נשמעות בחלל האוויר. דווקא היום, דווקא כעת, כדאי להוריד את גובה הלהבות ולמצוא את המאחד בין שני עמים שנקלעו לחיים משותפים בשכונה אחת, בעיר אחת, במדינה אחת.
כל מה שתאופיק רצה זה לחזור הביתה בשלום. בואו נחזור כולנו בשלום.
לארי לייבוביץ, מנהל מערכות מידע, אדם
לפנייה לכתב/ת 
תאופיק ג'מאל
צילום: ערוץ 2
מומלצים
