טלוויזיה עושה סיוטים לילדים? ממש לא!
הילדים צפו עד שעה מאוחרת בטלוויזיה ואתם בטוחים שזה יעשה להם סיוטים בלילה? לא בטוח. הפסיכולוג גיל ונטורה ניסה לברר האם המיתוס נכון
קיבלתי את הכדור במחצית המגרש שלנו. השכבתי שני מגינים כמו כלום והמשכתי לשוט ברחבה. כל ההגנה של מנצ'סטר נכנסה לפאניקה. החלפתי מסירה כפולה עם בניון ונותרתי לבד מול השוער. הוא זינק לעומתי כמו טיל. הקפצתי מעליו באדישות ומצאתי את עצמי סולו מול השער. חמישים אלף צופים נכנסו לאקסטזה והחלו לשאוג שאגה אחת קצובה: "אבא קום! אבא קום! אבא קום!"
אבא קום? התעוררתי.
הנסיכה היתה מבוהלת, פניה העגולים בד"כ מעוותים בקימוט סיני של בכי. רבאכ, מלמלתי לעצמי, אבא שלך עוד רגע היה זוכה באליפות אירופה. מה כל כך דחוף?
"היה לי חלום רע".
לבשתי חליפה של אבא. "בואי מותק, נלך למיטה שלך".
הזוגית לא פיספסה כמובן את האינטראקציה. שנייה לפני שנבלעתי לתוך חדר הילדים היא הספיקה לשגר בכינון ישיר: "להבא תלמד לא לתת לה לראות טלוויזיה עד מאוחר".
ככה להביא לי בהפוכה? בשתיים בלילה? זה פייר?
המחקרים או הילדה המבוהלת?
קוראים יקרים, תוכלו לקרוא לי עָכּוֹאִי נוקם ונוטר, תוכלו לומר שאני עושה שימוש ציני ברשת לסגור חשבונות קטנוניים (הכל נכון, אגב), אבל החל מאותו לילה הייתי להוט להוכיח את מה שהאינטואיציה אמרה לי – שהטלוויזיה ומשחקי המחשב, על אף שלל מגרעותיהם (ויש להם, ברוך השם), אינם קשורים לסיוטי הלילה של ילדים. מקורותיהם של אלו, כך סברתי, עמוקים הרבה יותר ואינם נובעים ממעלליהם של מאוירים מושקעים גרפית או כוכבנים מעודכנים טרנדית.
בבוקר, על אף היותי חדור תאוות נקם, ביימתי יקיצה קלילה ומבודחת, שיגרנו את הילדים לעמל הגן/בית ספר ואני שעטתי אל המשרד. סגרתי את הדלת והתלבשתי על מאגר המידע האוניברסיטאי. חיטטתי לו בקרביים ותוך עשר דקות חגגתי את נצחוני בויכוח: מחקר עדכני שנערך השנה במעבדת שינה בגרמניה בקרב מאות תלמידי בית ספר, הראה שתוכניות טלוויזיה ומשחקי מחשב אינם קשורים לסיוטי הלילה של ילדים, לא לאורכם ולא לתוכנם (Schredl ,2008).
אבל מאוחר יותר, ככל שהניצחון האינפנטילי הלך והתפוגג, נזכרתי שבכל הסיפור הזה כיכבה גם ילדה בת שבע שמראות הזוועה שנתגלו לה בחלומה הבהילו אותה עד מאוד. החלטתי להפיק משהו חינוכי מהתקרית ולומר כמה מילים מרגיעות להורים שמוצאים את עצמם בתפקיד הפרוזאק הלילי לילדיהם המבוהלים, אחת לכמה ימים ולילות. תקשיבו.
הדמיון המציאותי והמציאות הדמיונית – עולמו של הילד
כולנו יודעים כבר לצטט בעל פה שבוגר, בניגוד לילד, תופס ביתר דיוק ויעילות את ההבדל בין טוב לרע. מה ששוכחים לציין הוא שקודם לכן משתלט הבוגר על אבחנה הרבה יותר בסיסית: האבחנה בין מציאות ודמיון.
אתם מבינים, בראשית חיינו אנחנו נתונים בקיום פסיכדלי על אמת, בתודעה הזויה לגמרי וכל זאת בלי מילימטר של אקסטזי. מושגי הזמן והמרחב, שמהווים את הבסיס לתפיסת המציאות של המבוגר, הינם דבר יציב, בר מדידה ומוסכם. תינוק ופעוט חווים זאת אחרת. לדידם, המרחק שמשתרע בין מיטתם לבין חוף המבטחים של מיטת ההורים, יכול להיות זהה לחלוטין למרחק שבין רחוב אלנבי וחוף מציצים. גם תפיסת הזמן שלהם נוזלית לגמרי – חמש דקות של בכי ושעה של חיבוק ניחומים בזרועות האם באמת יכולים להיתפס על ידם כבעלי אותו משך. התחושה הפרטית, הסובייקטיבית, מתערבבת לה במרק סמיך עם המציאות האובייקטיבית. זו גם הסיבה שפעוט בן שנתיים עשוי לזעוק חמס כשאתה מודיע לו שתגיעו הביתה "בעוד חמש דקות".
גם בגילאים המבוגרים יותר (4-7) מבעבע הדמיון האישי לתוך הבנת המציאות. ילדים תאבי סיפורים עשויים להאמין באמת ובתמים בקיומם של פיות, אבירים, שדים ונסיכים שאשכרה מוצאים אהבת אמת ע"י מדידה של נעל זכוכית צפונבונית על עוזרת בית אנורקטית. ברמה הסמויה יותר, הם עשויים לחשוב שהעולם סביבם באמת מתנהל עפ"י כללים שהקשר ביניהם לבין המציאות רופף עד אימה – שהטוב תמיד מנצח, שיש תמיד שכר למעשה נדיב ושטיפוסים על הפלנטה יכולים להיות חיוביים לגמרי או שליליים לגמרי, אבל לא באמצע.
חשיבה פשטנית שכזו עשויה לעיתים לטשטש עד דק את הגבול הקיים בין ביעותי לילה ותלאות היומיום. זה מצב מפחיד. מאוד. אנחנו כמבוגרים מנסים לא אחת להרגיע במהירות את הילד המסויט ע"י הבהרה של ההפרדה בין חלום ואמת ("חמודי, היה לך חלום רע, אבל עכשיו הכל בסדר"). אבל לעיתים, דווקא שיגור של חלקים מהמציאות לעולם הדמיון יכול להרגיע סיוטים עתידיים. כך למשל, הילד מכין מבעוד מועד את החזקה והאמיצה שבבובותיו, שתשכב לצידו ותדאג לבעוט בישבנם של כל הזאבים והמפלצות ברגע האמת. סליחה, ברגע החלום. בתסריט אחר, ההורים עשויים לצייד אותו בפנס או במשרוקית, כדי שיוכל לסנוור את השד הנורא היישר בלבן של העין ולהזעיק את קומנדו אמא-אבא במהירות למיטתו. הרציונל של צעדים אלו לא שונה בהרבה מהסוד העומד בבסיס הרבה טיפולים בחרדות: החזרת תחושת השליטה לידיו של הקורבן.
אם נתבונן בסוגיית סיוטי הלילה במבט על, צריך להודות שיש להם תפקיד חיובי ואפילו הכרחי. ככלות הכל, לא ילד אחד ולא שניים בארצנו, מתעוררים באימה אחת לזמן מסוים. מדובר בתופעה נרחבת ונפוצה, שמספקת לילד הזדמנות ראשונה במעלה ללמידה חוויתית בנושא "היכן עוברת הגדר בין הדמיון למציאות?". ככל שהילד יתנסה יותר בחוויה המפוקפקת הזו, הוא ילמד על בשרו שהחלום היה רק חלום, שהמציאות שהכיר נותרה כשהיתה, ושכל המפלצות נוטפות הדם שקישטו את שנתו בטלות בששים לעומת המשבר הכלכלי שמתקדם אלינו במהירות ממערב (צר לי, אבל גם למבוגרים יש את הסיוטים שלהם...).
ובכל מה שנוגע לאלימות הטלויזיונית והמחשבית – הניחו לה בסוגיה זו. ילדים חוו סיוטים מדורי דורות, עוד לפני הופעת הקופסה המרצדת בסלון האנושי. בעיני, האפשרות שמספקות הקופסאות האלקטרוניות לשנות את המציאות הויזואלית בלחיצת כפתור מהירה, היא היא הפתח ללא מעט מקרים של תוקפנות, דכאון, ושלל ליקויי למידה.
אבל על כך בטור אחר. לילה טוב.
- גיל ונטורה
הוא אבא לשניים, פסיכולוג, מעביר קורסים והרצאות
בנושאי הורות ובנושא החשיבה היצירתית, יועץ קריירה ומאמן חשיבה, מרצה לפסיכולוגיה התפתחותית ואחראי ארצי על קורס אינטליגנציה אנושית באוניברסיטה הפתוחה.
