ובתורתו יהגה

• בחרו כאן את הסיפור המנצח של "אגדתא"
  

אמרו ז"ל, אם פגע בך מנוול זה משכהו לבית המדרש. כיוון שפגע בי, זינקתי ממקומי. שלא כרב עמרם, לא זעקתי לחבריי שיצילוני מהאש שאחזה בי. סבור הייתי כי בימינו אנו לכל אחד קיימת השריפה שלו, ואותה הוא נדרש לכבות. כיוון שכך חשבתי בדעתי, אצתי לבית המדרש הגדול.

לא די לו לזה שפגע בי במקומי, אלא שבידוע כי אף הפזיזות מהשטן היא. וכיוון שנחפזתי לבית המדרש, שכחתי את מפתח הדלת. עומד הייתי על מקומי, על פתח הדלת ממש ותלמודי בידי. מַשְׁגִּיחַ מִן הַחַלֹּנוֹת מֵצִיץ מִן הַחֲרַכִּים, הבטתי ביושבי בית המדרש.

היו שהתווכחו בסערת נפש. חלק איש על רעהו בדבר סברתו של אחד הראשונים על הסוגיא בה אחזו באותו בוקר. היו עומדים שני החברים ונלחמים זה בזה. כְּחִצִּים בְּיַד גִּבּוֹר כֵּן בְּנֵי הַנְּעוּרִים. אני הקטן לא מצאתי בזה גדולה ולא ענווה. ראיה לדבר מצאתי ברבותיי, שאף שהיו גדולי תורה לא היו מתווכחים זה עם זה מול כולם כדי לרדת לעומק דעתו של מן דהוא על הסוגיא. דברי הרא"ש מסוגלים להבנה גם ללא מהומה יתירה. וכי סבורים הם כי משחקים הם בבתי תיאטראות ובתי קרקסאות? חשתי בעצמי כי די לו לאדם שידון במחלוקות בעודו ישוב על מקומו, דן בנחת רוח ודעת בסברות השונות בין הראשונים. שב ואל תעשה עדיף. שהרי כך אמרו ז"ל, במה קונה אדם את אביו שבשמים? קונהו במעשים טובים ותלמוד תורה, מתוך שפל ברך ומתוך ענווה, מתוך ישיבה.

מביט הייתי ברבותיי. אף על פי שכל אחד ואחד מהם היה רכון על ספרו שלו ועומל במקומו, היו קשורים בעיניי זה בזה בקשר של קיימא. תלמיד לרבו, הרב לתלמידו. מפעם לפעם היו מביטים זה בזה. לעולם לא זה בעיניו של זה. חלקו זה לזה כבוד ויראה. באותם מבטים חטופים שזרקו אל חלל האוויר, הייתה ספוגה אהבה של קודש. קנאות לתורה ולומדיה. לרצון להמשכת המסורת הלאה, מדור לדור, מרב לתלמיד. כיוון שכך, דאג הרב להעביר כל טיפה וטיפה לתלמידו, ותלמידו אסף את הטיפות והשתדל ככל יכולתו להעביר את הטיפות הלאה לתלמידיו שלו. במרוצת הדורות, התמלאה הארץ מים רבים. היו שכינו זאת ירידת הדורות. לא הצלחתי ליישב את דעתי ולקרוא על זה שם. השתדלתי להקדיש את מאמציי שלא לדרוך במקום שנתמלאה בו הקרקע מים, שיודע הייתי כי כבר לא יצמח ממנה דבר וכי ראוי לו לאדם שלא יניח רגליו בקבר קדוש.

ממשיך הייתי לעמוד על מקומי. אין יוצא ואין בא לבית המדרש הגדול. החמה החלה לשקוע, אך חבריי המשיכו לפלפל בתורה. מסדר לסדר, מסוגיא לסוגיא. שמא תאמר מדוע לא הקשתי על דלתות בית המדרש, אענה לך שכמדומני שזה איננו לכבודו. שהרי אֵין זֶה כִּי אִם בֵּית אֱלֹהִים וְזֶה שַׁעַר הַשָּׁמָיִם וכי תעלה בדעתך להכות בשערי השמים? ושמא תאמר, וכי לא יצא איש מבית המדרש כל היום ההוא? אענה לך שכמדומני שמהוויתו של בית המדרש לא יצא איש באותו יום.

נטועים היו חבריי בין דפי התלמוד ושכחו לפתוח את הדלת לעוברי אורח. הַזָּר הַקָּרֵב נותר מחוץ לאוהלה של תורה. אם היו יודעים כי אני זה העומד מחוץ לכתלי בית המדרש בקור הזה, ודאי שהיו נעורים מתוך הלימוד ופותחים בפניי את הדלת. מי מהם היה ודאי מציע גם חיבוק חם ושואל אותי לשלומי. אך כיוון שאיש לא ידע, היות ואיש לא טרח להטות אזן לקולי, נותרתי עומד על מקומי ותלמודי בידי. החמה כבר בראשי האילנות והאווירים משתנים והתורה שוב נלמדת לה אחרי סורג ובריח ואני הקטן עומד ריק אל מול השערים.

לפתע התעוררתי. כלל לא שמתי לב לכך ששינה נפלה עליי, אלא שדרכה של שינה ליפול על האדם גם מבלי לבקש את רשותו והסכמתו. קמתי מן הארץ להביט בחרך ההצצה, שמא השתנה דבר מה בתוך בית המדרש. עומד היה הציבור בתפילת שחרית וקורא בתורה. הבחנתי כי גבאי בית המדרש מסתובב בסביבת מקומי. אינני חד שמיעה אך הבנתי כי מחפש הוא אחריי.

על אף הקור הנוראי מחוץ לדלתות בית המדרש, נתמלא ליבי חום. לא חום של ממש האסור לבישול בשבת, אלא מה שהלב סולד בו. הנה זה הגבאי היקר יודע כי חסר אני. יחלפו רגע או שני רגעים והוא יפתח עבורי את הדלת ואף ודאי יציע לי לעלות לתורה. עליי למהר וליטול את ידי בטרם אגש אל הספר ואאחוז בידיותיו – עוצם את עיניי לנגד האותיות הקדושות מחמת גודל היראה.

אך לפתע שמעו אוזניי כי נהרגתי. ודאי שעבורך נשמע הדבר מצחיק, אלא שעבורי אין הייתה אמירה זו מצחיקה כלל וכלל. מספר חברים החלו ניגשים אל הגבאי ומחווים דעתם בענייני. המהדרין חילקו בין מוות התלוי בי ממש, או שמא יש לחלק ולטעון למוות שהוא מוות מדין היעדרות ממושכת שהיא כמעין מיתה, שהרי מוכח כי חברים שלא נתראו זמן רב מחויבים בברכת מחייה המתים. מכל מקום דעתי לא הייתה פנויה לשני דינים, הבנתי כי רוב הציבור טוען כי אינני בין החיים.

באותו הרגע, זעקתי זעקה גְּדֹלָה וּמָרָה עַד מְאֹד. חבריי, חי אני ועומד כאן סמוך לדלת! פגע בי מנוול זה ואצתי הנה וכיוון שכך איבדתי את מפתח הכניסה. ברוך הוא וברוך שמו, חי ונושם אני בכל רמ"ח איבריי ושס"ה גידיי. אנא, הצילוני. שוב ושוב הכתי על השערים הסגורים.

איש לא שמע לזעקתי. נסתיימה לה הקריאה בתורה והוחזר ספר הקודש אל הארון. לא אעלה עוד לתורה. לא אתעטף עוד בציצית. לא אודה שוב לאל על חיי עולם שנתן בתוכנו. לא אשמע עוד ברכת יישר כוח נשאת בפני כל. לא אזכה להשיב לחבריי ברוכים תהיו. אמרו ז"ל, רשעים בחייהם קרואים מתים. מדוע? לפי שחיי נפשם אינה נזונית וקיימת מההכנות הטהורות והזכות אשר הוכן לה ליקר ערכה, ויחרב המעין וייבש מקורם של חיי נפשם, ולפיכך חייהם אינן חיים. הרי מת אנוכי.

בבת אחת נשכבתי על הארץ. כפפתי ראשי מטה, כך שהיה בין ברכיי. התוודתי על חטאים שהיו, שאת חלקם כמעט הספקתי לשכוח. בכיתי על קלונה של תורה. שדומה שהתורה מונחת בקרן זווית ואין דורש ואין מבקש, אך דורשיה רבים, אלא שהשערים סגורים. מי יתן ישיב וירחם שבר בת עמי.

כשקראתי את שמע, נשמתי מיאנה לצאת ב"אחד". למן שחר ילדותי האמנתי כי כך אעזוב את עולמי. קנא קנאתי בר' עקיבא עליו השלום. לא במסרקות הברזל, חלילה, כי אם בקדושת קריאת שמע שזעק עם פטירתו. באהבת תורה אמיתית שבו. אך על אף שעודדתי את נשמתי לעזוב את מקום משכנה, לא עלתה בידי. המשכתי לקרות. כשהגעתי בליבי ובשפתיי לפסוק וְהָיוּ הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם עַל לְבָבֶךָ, הכתי בליבי. בעודי מחרחר על מפתן דלתו של בית המדרש, נחפזו חבריי ואחזו בי. מיהרו להכניסני לבית המדרש ולהושיבני במקומי.

החל כל אחד ואחד מהם מביא לפניי את ספריו. חד הניח לפניי תנ"ך וציווני לקרות בו. הודיעני כי אניח למפרשיו ואשתדל להבין דבר מתוך דבר. אחר הזדרז לפניי עם תלמוד גדול ומאיר עיניים והורני להגות בסוגיא בטרם ארד לעומק הדין. שלישי ביקש שאחלק לו חילוקים בדעות הראשונים שבסוגיית אפוטרופוס. רביעי המתין ואצבעו אוחזת בסימן זה או אחר בטור, תוהה על פסיקת ההלכה שם. חמישי הספיק לסלסל בפאותיו בטרם זרק לפניי את רבו, רבנו. שישי ביקש שאשנן איתו משניות כסגולה לתיקון הנשמה שהרי משנה אותיות נשמה היא. שביעי ביקש שאלמד את תורת הרב, אלא שהשמיני שהמליץ על הרב אף הוא, דיבר על מישהו אחר.

בשארית כוחותיי כשנשימותיי קצרות ודעתי טרודה, סילקתי מעליי את כל אותם הספרים. הכתי על שולחני וביקשתי מחבריי שיעזבוני לנפשי. כשנתפנה לו השולחן, סידרתי לפניי את ספריי שלי. פתחתי ראשון ראשון ואחרון אחרון והתחלתי לומד את

תורתו והופכה לתורתי. לראשונה בחיי ישבתי כל אותו יום על מקומי, כשראשי בין אהוביי ועיניי מתרוצצות בין שורות הדברים. דמעות של אושר עלו בהן, על כי טעמתי מתיקותה של תורה. פִּקּוּדֵי ה' יְשָׁרִים מְשַׂמְּחֵי לֵב מִצְוַת ה' בָּרָה מְאִירַת עֵינָיִם.

הבחנתי כי החמה עומדת לשקוע ונזכרתי כי טרם הנחתי תפילין. נזדרזתי. קשרתי תפילין של יד לְשַׁעְבֵּד בָּזֶה תַּאֲוַתי וּמַחְשְׁבוֹת לִבֵּי לַעֲבוֹדָתוֹ יִתְבָּרַךְ שְׁמוֹ. הנחתי תפילין של ראשׁ כנֶגֶד הַמֹּחַ. שֶׁהַנְּשָׁמָה שֶׁבְּמֹחִי עִם שְׁאָר חוּשַׁי וְכֹחוֹתַי כֻּלָּם יִהְיוּ מְשֻׁעְבָּדִים לַעֲבוֹדָתוֹ יִתְבָּרַךְ שְׁמוֹ. השחר חלף לו מזמן, אך רק עתה זכיתי לברך את ברכת השחר. כשהגיעו שפתיי לברכת התורה, עצרתי. מכאן ולהבא אמרתי כל מילה ומילה. בָּרוּךְ אַתָּה ה' אֱלֹהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם אֲשֶׁר קִדְּשָׁנוּ בְּמִצְוׂתָיו וְצִוָּנוּ לַעֲסוֹק בְּדִבְרֵי תוֹרָה. לא הייתה חציצה כחוט השערה בין מה שחשתי בליבי לבין מה שבטאתי בשפתיי. הנה זיכני הקב"ה לעסוק לראשונה בדברי תורה. דברי התורה שערבים בפי. דברי התורה שמשמחים את לבבי. לא הייתה זו תורתם של חבריי. לא היו אלה דברי האמת של רבותיי. היו אלה דברי האמת שלי. 

סיפורי אגדתא:

• רשם הפטנטים
• הרחמן הוא יפרנסנו בכבוד
• קונכיה
• טבבויה אימפטיגינוסה