הרחמן הוא יפרנסנו בכבוד

• בחרו כאן את הסיפור המנצח של "אגדתא"
  

"איחרתְ".

"אני מצטערת, עיכבו אותי בסופרמרקט, אני מבטיחה שזה לא יקרה שוב. רק חמש דקות, פספסתי את האוטובוס, אבל ממש רצתי לכאן".

"זה גם מה שאמרת לפני שבוע, וכבר אז אמרתי לך שזה לא מעניין אותי".

"זה באמת לא היה באשמתי, זה לא יקרה שוב".

"מה את לא מבינה? את מפגרת או משהו כזה? זה לא מעניין אותי, ואני מוריד לך 70 שקל על האיחור בסוף היום. עכשיו תתחילי לסדר את השולחנות ותתאפסי על עצמך כמה שיותר מהר כי המשפחה של הבר-מצווה תגיע בשש וחצי".

"דודו, אתה שומע? מה שלום מורן? היא אכלה כבר? ומה הרופא אמר? אז באמת תשים לב לזה. אין לי הרבה זמן לדבר עכשיו, גם ככה מנחם אמר לי שהוא מוריד לי 70 שקל על זה שאיחרתי. כי איחרתי. ככה. כי עמי אמר שבקיץ סוגרים חצי שעה מאוחר יותר בשביל האור. לא משנה, בכל מקרה, שים עין על מורן, ואם אלמוגי מתעורר... טוב, אני מנתקת".

"אתי, את החלטת שהיום זה היום האחרון בעבודה? אני לא מבין את זה!"

"אני באמת מצטערת, זו פשוט הבת שלי, והיא חולה, אבל..."

"כבר אמרתי לך כמה פעמים, זה לא מעניין אותי. השיחות הפרטיות האלו לא שייכות לעבודה. עכשיו תחליפי בגדים ותתחילי עם הבורקס".

כשרגליה נשרכות על הרצפה הדביקה, מלווה בחצאי מבטים שהגניבו אליה חלק מעובדי המטבח בדרכה אל השירותים, היא מחטה את החצי הימני של פניה בשרוול הזרוע הימנית ואת החצי השמאלי בשרוול הזרוע השמאלית, ניערה את כתפיה כמתירה אסורים, קישתה את האגודלים והאצבעות בשתי הידיים, חיברה אותן באוויר ושטחה באמצעותן את שיערה הרטוב אל הקרקפת. היא דחפה את דלת הכניסה לשירותים וציינה לעצמה שיש לפחות יתרון אחד באף סתום, לשם שינוי היא לא נהדפת בצחנה הקבועה בשירותי העובדים. עם כל הכסף שהוא עושה כאן כל ערב, הוא היה יכול לדאוג לנקות את המקום הזה יותר מאשר פעם בשלושה ימים.

היא ניגשה אל הכיור, פתחה את זרם המים הקרים ותחבה את ראשה מתחתיו. עיניה מפלבלות והמים שוטפים את המלח שהצטבר בהן. היא הרימה את ראשה מעל המים ואיבדה את שיווי המשקל. נאחזת בשיש המלוכלך היא מתאזנת, עוצמת את עיניה, ואז פוקחת אותן שוב בחוזקה נחושה להעביר חבלי שינה מעיניה ותנומה מעפעפיה. מבט בראי. אישה. לא צעירה. לא זקנה. שיערה השחור רטוב ומהודק היטב אל קודקודה. העיניים שלה, שפעם דודו תיאר אותן כ"לאשתי יש את העיניים הכי יפות בעולם, כמה אופי יש בעיניים האלו" כובו על ידי המים, אך גחלים אדומות לוחשות בהן, לואטות את מחלתה. מורן ירשה ממנה את מבנה הפנים הצר והמאורך, כמו גם את עצמות הלחיים המוגבהות, שכעת התחברו בתפיחה ארגמנית בלתי נאה אל גשר האף, ויצרו לשתיהן מראה בולבוסי שלא אפיין אותן בימים כתיקונם. המים שבהם שטפה את פניה נספגו בשפתיה הדקות וכאילו לא מלאו אותן עד לפני רגע, הן שוב נבקעו בחריצים מדמדמים. "תחייכי, את לא מחייכת, את צריכה להיות יותר שירותית ללקוחות" אמר לה עמי, מנהל המשמרת בסופר לפני כמה ימים, "בסדר, אני אשתדל יותר" ענתה וחייכה לו, חשה את חריצי שפתה התחתונה מתפקעים.

היא לעולם לא תלך לאיבוד, היא תמיד חייבת להיות לפחות בשני מקומות בעת ובעונה אחת. אבל אם זה יקרה, הודעת המשטרה תיפתח בתיאור הבא: אתי כהן, בת 36 מפתח תקווה, קומתה מטר ושבעים סנטימטרים, מבנה גופה בינוני, שיערה שחור ועיניה חומות. אתה יכול ללכת לאיבוד רק אם לא נזקקים לך, או לא משגיחים עליך. היא לא יכולה ללכת לאיבוד. באמצע החופש, שבוע אחרי שנגמרה הקייטנה בגן, אלמוג הלך לאיבוד. מורן הייתה אמורה להשגיח עליו, אבל כשהגיעה אליה חברה הייתה עסוקה איתה, היא לא שמה לב והוא פשוט יצא. הוא לא הספיק להתרחק יותר מדי, אבל בשעתיים שבהן כולם חיפשו אותו, אתי כבר דמיינה את כל הדברים הכי נוראיים שיכולים לקרות לילד בן 5 שנעלם מהבית.

מאז המקרה ההוא דודו מתקשר לוודא שהכל בסדר כל חצי שעה, ולא כל שעתיים, והשכנה ממול נכנסת כל שעה עגולה לבדוק שהילדים בסדר. אז הכל בסדר. כולם בסדר. הכל בסדר. הם גם עשו מנוי לכבלים, שיהיה לילדים מה לעשות בחופש ולא יהיה להם משעמם. זה לא זול, אבל אין שום אפשרות שהם יוכלו להרשות לעצמם לקחת ימי חופשה מהעבודה, או לשלם על מחזור נוסף של קיטנה, וכשיש כבלים, לפחות אלמוג לא משתעמם ויוצא לטיולים בחוץ. התקופה הזו, מיולי ועד אחרי החגים, היא התקופה הקשה ביותר. בקיץ צריך לדאוג לסידור לילדים, לקנות ספרי לימוד, לשלם תשלומים חד-פעמיים לגן ולבית הספר, ואז מגיעים החגים, עם כל ההוצאות על ארוחות גדולות ובגדים חדשים ויפים, ובעצם רק אחרי החגים אפשר קצת לנשום לרווחה. גם דודו וגם היא, שניהם לא יכולים להרשות לעצמם לקחת יום חופש בתקופה הזו של השנה, ובשתי העבודות שלה אין דבר כזה ימי חופשה, או מחלה - או שאתה מתייצב למשמרת, או שלא, או שמשלמים לך על העבודה שעשית במשמרת, או שלא. את חייבת להתאפס על עצמך, היא משננת לעצמה, תנשמי עמוק, תשטפי שוב את הפרצוף שלך, אסור לך לפשל!

אתי דוחפת שוב את דלת השירותים, הפעם לכיוון היציאה, במרחק כמה צעדים עומד מנחם, מדבר בטלפון ושולק אותה במבטו. "כן" הוא צועק לפומית "המטבח שלנו גלאט, כל הירקות בהכשר של הבד"צים, כן, שלושת הבד"צים, ואת פרקש כבר פגשת פעם, נכון? נו? יש משגיח יותר מוצלח ממנו? אם אתה רוצה לסגור סופית, דבר עם יצחק, אבל אני מבטיח לך שבכל מה שקשור לכשרות, לא תמצא מקום מקפיד יותר. כן, בעזרת ה', בשמחות". הוא מקפל את מכשיר הטלפון, מניח אותו בכיס חולצתו, ומתנדנד מצד לצד במלוא משמניו לכיוון העמדה של אתי. "מה קורה אתי?" תמיד הוא הזכיר לה גפילטע פיש, עשוי בשר מרוטש שאיבד את צלמו, מכוסה קרישי שומן, עיניו קטנות וזגוגיות כמו עיני קרפיון. את הכיפה הגדולה שעל ראשו דימתה לגזר המונח על כל קציצה. "את מרגישה טוב? את נראית קצת נפוחה, יש לך גם מחר וגם מחרתיים משמרות, שנזמין את דוד במקומך? הוא טבח לא פחות טוב ממך, את יודעת". ריח דגים מבאישים עומד באוויר, ראשה סחרחר, גוש מבחיל סותם את גרונה, היא מכחכחת אותו ואומרת "לא, אני בסדר מנחם, קצת התקררתי, זה יעבור לי, מקסימום אני אשתה כדור". "יופי" הוא מחזיר לה "כי אנחנו לא צריכים כאן עובדים שלא עושים שום דבר. הסלט היה צריך להיות מוכן כבר לפני 3 דקות".

איפה החסה הזו? מורן צריכה ילקוט חדש, הנוכחי כבר מתפורר, התחילו גם לדרוש תלבושת אחידה, צריך לקנות לה תלבושת אחידה, זה לפחות 200 ש"ח וגם חצאיות חדשות, גדלה הילדה, איפה המסננת של העלים? האסיפת הורים של אלמוג היא בעוד שבוע, אני בסופר, רק שדודו יוכל להגיע, ואם כן, אז נשים את מורן אצל אמא שלו, בשביל מה צריך את כל הכשרויות האלו? זה בדיוק אותה חסה כמו שאני קונה בסופר, יש התרעה אחרונה על החשמל, חייבים לשלם את החשבון הזה, זה כבד המסננת הזו, איזה לחץ בראש, כשאני מתכופפת לכיור אני מרגישה כל שן כאילו יש לה צירים משל עצמה, עוד לא עשינו את האבחון למורן, שושי אמרה שיש גמ"ח שיכול לעזור לממן אבחונים, אני חייבת להתקשר אליהם ביום שני, כמה חם פה! מסכנה מורן, היא ממש השתעלה חזק אתמול, אמן שירד לה החום, זהו, העלים יבשים, איפה הארגז של השרי? עכשיו רוטב מיונז, עכשיו אני חושבת על זה שאם שנינו יוצאים בבוקר בשבע, אז איך נוכל לקחת את הילדים? אני אבקש מעמי שייתן לי להתחיל משמרת בשמונה, אבל אז איך אני אסתדר עם מנחם? צריך לחשוב על זה, צריך לא לחשוב על הראש, איך אומרים? נקבים נקבים חלולים חלולים, שאם ייסתם אחד מהם, ובטח שאם כולם נסתמים, איזה כאב ראש שיש, מסכנה מורן, בטח היא סובלת יותר ממני, למה כל שנה מחליפים את הספרים? היא הייתה יכולה לקחת ספרים מהבת של שושי, צריך לקרוא לאחד המלצרים שייקח את הסלט.

"עדן, בואי, החסה מוכנה להגשה" היא צועקת אל בחורה שמראה כמראה קנה רצוץ. הקנה ממהרת אל עמדת ההגשה, אך פרקש משיג אותה ונעמד קרוב מדי אל אתי. היא יכולה להריח את שאריות הגפילטע שבלע קודם, אשר נרקבות עכשיו בין שיניו. "אל תגישי את החסה" הוא אומר בהחלטיות לקנה הרצוץ, "למה?" שואלת אתי, "כי את לא בררת אותה" הוא עונה, מרים את גבותיו וקורע לעברה את עיניו. אתי מניחה את גב אצבעותיה על לחייה מנסה לקרר אותן, היא כושלת כעיוורת צעד אחד אחורה ואומרת "אבל יש על זה את כל הכשרויות, ושטפתי, ועברתי, ולא ראיתי שום דבר", פרקש מניע את ראשו מצד לצד ואומר "אני הסתכלתי עלייך, ואני ראיתי שאת לא בררת את העלים כמו שצריך, את היית עסוקה במשהו אחר, ועכשיו צריך לזרוק את הכל", "אבל למה לזרוק?" היא אומרת ופיה מתמלא ברוק המחשק את לסתותיה "אני יכולה להוציא את העגבניות ולשטוף את הרוטב", "אי אפשר" הוא צועק עליה "את הרסת את הכל, עכשיו אחרי שהעלים התערבבו עם דברים אחרים, לא תוכלי לראות אם החסה בלי חרקים".

פרקש לוקח את אחת הקערות ומטיח את תכולתה בכיור, כיור הנירוסטה הגדול נצבע בנוזל ירקרק מנוקד בנבלות העלים ובבשר העגבניות המפוצצות. צליל המתכת הפוגע במתכת עוד מהדהד באוזניה של אתי, כל כולה פקעת של כאב המצטלצל באוזניים, מתלעלע בלשון, מפרכס במעלה האף, עג סביב ארובות עיניה ופוקע את בלוטות הדמע, "זה 'בל תשחית'" היא פולטת מבין שפתיה הסדוקות, בוהה בכיור המחולל. "ואת מחטיאה את הרבים, זה בסדר? את לא תגידי לי בל תשחית, את שומעת?". היא לא שומעת. היא רואה את פרקש מגלגל אליו את פח הזבל ומרוקן את הקערות אחת אחרי השניה בתנופת לוחמים מפתחים.

כשידיה מפושקות מאחורי גבה, היא אוחזת בקרנות הכיור, נתמכת בו, ורואה את מנשה, הדג השמן, מתקרב לעברה. "מה קורה כאן?" הוא צועק, מטלטל את ראשו בין פרקש לאתי ודופק על משטח העבודה "מה זה?", פרקש ממהר לענות "היא לא בררה את העלים, ועכשיו צריך לזרוק אותם", רימה מתפשטת בדמה של אתי, מצמיגה ומקרישה אותו, גוש תולעה עומד בגרונה, היא בולעת בקושי רב את הרוק שהצטבר בפיה ואומרת "אני מצטערת, אני חשבתי שבררתי". "היא לא בררה, אני ראיתי", אומר פרקש. "אתי, כנראה שהשבוע את החלטת לעצבן אותי, עכשיו פרקש צריך לזרוק לפח סלט של 15 שולחנות, בגלל שאת לא עושה את מה שאת צריכה לעשות". "אני מצטערת אני חשבתי שבררתי" שפתה התחתונה מתחילה לרטוט והגפילטע רועם "את אל תחשבי, את לא נמצאת כאן בשביל לחשוב, או שבררת, או שלא בררת! את לא בררת, ולכן עכשיו אני צריך לפתוח 20 שקיות חדשות של חסה, והסועדים לא יקבלו בזמן את הסלט שלהם, ולכן בסוף החודש אני מוריד לך מהמשכורת 20 שקיות חסה, וזה נוסף על האיחור היום. בסוף את תלמדי להתייחס ברצינות למקום הזה. ואם את לא תתחילי לעבוד כמו שצריך, את ואני יודעים שיש עוד 50 אנשים שיעשו הכל בשביל לעבוד כאן. עכשיו, תוך 5 דקות אני רוצה 15 סלטים מוכנים, ומצדי שכל המטבח יעמוד כאן ויעזור לך להסתכל על חסות".

קורעת ומנערת אל המסננת, ננער בה גם בכי מחודש. היא מסיימת להכין את הסלטים שמקבלים את אישורם של פרקש ומנשה, פותחת את ברז המים ומטה אל הזרם את לחיה הימנית ואחר את לחיה השמאלית, הכאב מתערבל מחדש בראשה. היא גומעת מעט מים ובמאמץ מרימה לאט לאט את ראשה. היא מושיטה את ידה לנטלה שליד הכיור, ממלאה אותה מים ונוטלת ידיה. היא מנגבת אותן בתנועה מוכנית, לוקחת לחמניה שנותרה במטבח, מברכת, קורעת את הלשיקה ואוכלת אותה בחוסר חשק. היא מתיישבת על כסא גבוה וממשיכה לנקר את הלחמניה דמעותיה ממליחות ומלחלחות אותה עד שהיא הופכת לגוש חסר צורה. בתום סעודת העניים היא נוטלת לידיה ברכון, לוחשת את המילים הקבועות כהרגלה "נער הייתי וגם זקנתי ולא ראיתי צדיק נעזב וזרעו מבקש לחם. ה' עוז לעמו ייתן ה' יברך את עמו בשלום". היא נושקת לברכון, מנגבת את מצחה וחוזרת לעמדת העבודה.

סיפורי אגדתא:

• רשם הפטנטים
• טבבויה אימפטיגינוסה
• קונכיה
• ובתורתו יהגה