הקו הירוק הולך ונמחק
ישראל הריבונית הולכת ונחלשת מבחינות רבות. נטישת השטחים לא תהפוך אותה לחזקה, יהודית או מבוצרת יותר
שטחי יהודה ושומרון אינם חלק מן הריבונות הישראלית. וראה זה פלא, רמת הביטחון האישי, כפי שמצהירים המתגוררים שם, גבוהה יותר מברבים מיישובי הנגב והגליל. הם אינם זוכים לאמפתיה ציבורית ומצטיירים אסוציאטיבית כנטל, אך רובם נכללים במעמד הבינוני היצרני, משלמי מיסים באחוזים ניכרים, עוסקים במקצועות חופשיים וכמעט שלא משתייכים למעגלי הסעד. רבים מתושבי ההתנחלויות חוו על בשרם "התנתקות" של המדינה מהם, תוך שסומנו ערב יישום תוכנית ההתנתקות כמאיצי פוטש צבאי, מרי אזרחי, סרבנות המונית והפרות חוק. הם הודרו והורחקו מהשיח הציבורי. אך אין בקרבם התנהגות "פורקת עול" אנטי ממלכתית. הם, לתחושתם, הוצאו מהמשחק אך נותרו נאמנים לו, מכבדים את כלליו.
ומה בעכו? עיר ישראלית ריבונית בישראל? שם, כמו בערים רבות אחרות, חוששת המשטרה לאכוף את החוק ולהתעמת עם פורעיו, תהיה דתם אשר תהיה. רבים מהמתגוררים בה זקוקים למדיניות רווחה תומכת בשל מצב כלכלי רעוע ומערכת חינוך בעייתית. בין אם זו הביצה (גביית מסים בהיקפים נמוכים) או התרנגולת (הזנחה רבת שנים של המדינה את הפריפריה או את האוכלוסייה הערבית) הרי שמעמד בינוני אינו בנמצא. אמפתיה ציבורית לא חסרה לעיר. פסטיבל תיאטרון המתקיים בה ממותג כבון טון החתרני של האליטה הישראלית, המבצר הממוקם בה הוא חלק מן המיתולוגיה של האתוס הציוני והשווקים הפועלים בה הם יעד אטרקטיבי. אך גם בה, כמו במקומות אחרים בישראל הריבונית, מתקיים הפרדוקס לפיו הביטחון האישי, אכיפת החוק, שליטת המדינה בנעשה – חלקית לחלוטין ונחלשת מיום ליום.
מועצת יש"ע חיפשה מוטיב חיובי להרחבת האמפתיה הציבורית. נבחר קמפיין פוזיטיבי המדגיש את יהודה ושומרון כרכיב מרכזי במורשת היהודית. רוצה לומר כי מבחינה דתית, אין קו ירוק. אך מה מצער כי בשנים האחרונות, גם מבחינות אחרות נמחק הקו הירוק ואין עוד הבדל בין שטחי ישראל הריבונית לאלו שמחוצה לה. אם כוונתם של תומכי ההיפרדות מיו"ש היא ביצורה של מדינה יהודית ריבונית – הרי שמעמדה של זו, בלי כל קשר לנוכחות ישראלית ביו"ש, הולך ומידרדר. הדבר מתבטא הן במתרחש במדינת ישראל והן בנעשה בעולם הרחב.
במישור הפנים ישראלי, הרי שעל פי מדד הריבונות שפירסם השנה מרכז בגין בירושלים, יותר מ-80% מהמתמודדים עם תופעת הפרוטקשן (דמי חסות) בנגב, בשרון ובגליל, כלל אינם פונים למשטרה ומנמקים זאת באי אמון בנכונותה ויכולתה לפעול לשינוי המצב; המשטרה עצמה לא מעזה להיכנס לשלל אתרים ברחבי ישראל הריבונית מחשש כי יציתו בכך אינתיפאדה ויסכנו את חייהם; החוק הישראלי לא נאכף בכל הקשור לבנייה הבלתי חוקית בשכונות ועיירות, להתחברות פרטיזנית למאגרי המים של מקורות ועמודי חברת החשמל ועוד ועוד. אלו נתונים המלמדים כי ישראל לא רק מתמודדת עם איומי ריבונות מבחוץ (הטרור האווירי והיבשתי) אלא מבפנים. וכל זאת באמצעות רוח גבית של שלל עמותות, במימון אירופאי, ובחזות של דאגה מתמשכת לזכויות אדם, המבצעות דה פקטו תעמולה מתמשכת להקניית זהות פלסטינית (ולא חלילה ישראלית) לקבוצות רבות של ערביי ישראל.
געגוע לנוכחות משטרתית
דו"ח טליה ששון תיאר את "ארץ המתנחלים" כמערב פרוע נטול בעל בית, פרוץ לגחמות נטילת החוק לידיים. אך זו מציאות אותה חווה כל סטודנט המבקש לנסוע מאוניברסיטת בן גוריון למדרשת בן גוריון, בכבישים בהם עולה געגוע בלתי מוסבר לנוכחותה של ניידת משטרה בצידי הדרך. כך גם כל סוחר בדרום המעוניין לשלם מסים למדינה, ולא לבני שבט הגובים דמי חסות.
במישור העולמי, עיון מהיר בתוכן הכנסים בינלאומיים העוסקים בישראל ניתן ללמוד כי אלה לא עוסקים ב-"כיבוש" שממזרח לקו הירוק אלא תוהים לגבי הלגיטימיות של הפרויקט הישראלי כולו. שאלת זכות קיומה של ישראל כמדינת לאום יהודית הוא שעומד על הפרק. נראה כי העיסוק הפוליטי-עולמי ב-"שטחים" דווקא פונקציונאלי ותורם לעיכוב בעיסוק אחר, שכן יום לאחר שתצא ישראל מקדומים ומבית אל היא תיאלץ להתמודד עם שיח אקדמי-תרבותי בינלאומי המעלה ספקות בזכות קיומה כמדינה אתנית, גם אם זו מסתפקת בישיבה בשטחי גוש דן והשרון.
סינדרומים אלה תורמים למחיקת תודעת הקו הירוק המפריד לכאורה בין ה"כאן" ל"שם" ועושים זאת, עד כמה שהדבר מצער, חזק יותר ממועצת יש"ע. גם מבחינת אכיפת החוק והסדר, גם מבחינת התפיסה הבינלאומית, לא ניכר כי מצב הריבונות בנגב ובגליל טוב יותר. טוב להצטייד בתודעת היות שטחי יהודה ושומרון רכיב מרכזי במורשת הלאומית-דתית. אין ספק – הדבר עשוי לצייד את הנושאים ונותנים בעוצמת מיקוח גדולה יותר.
אך יש לזכור דבר נוסף: הפנטזיה כי נטישת אותם אתרים מותירה את ישראל ריבונית, חזקה, יהודית ומבוצרת, היא אשליה עצמית, שהמאמין בה מתעלם מן השיח העולמי ומדחיק את אוזלת היד המקומית. גם ב"ישראל הריבונית" קיימת חזרה לעידן הטרום מדינתי ולא נראה כי חיילים בריטים מתכוונים להיקרא לדגל ולהשליט כאן סדר בקרוב.
ד"ר אודי לבל, מרצה בכיר לפסיכולוגיה פוליטית במכללת ספיר ובמרכז האוניברסיטאי באריאל
לפנייה לכתב/ת 
