אני פמיניסטית, אבל...
נכון, גם בחלומי אני רואה תפילות שוויוניות. גם בעיני עצם הקונספט של פטור לנשים ממצוות מסוימות הוא מעליב ומכעיס. מצד שני, אם אני מדברת עם עצמי בכנות, ביני לבין עצמי, איך היו נראים החיים שלי בלי הפטור הזה?
מכירים את הנשים שמתחילות משפט ב"אני לא פמיניסטית, אבל..." ואחר כך נותנים נאום פמיניסטי למשעי? ובכן, אני לא כזאת. אין לי כל צורך לברוח מהכותרת הזו – אני אומרת ללא כחל ושרק שאני פמיניסטית, אני גאה בזה ועומדת מאחורי כל מה שמשתמע מכך. אני בעד תפילות שיתופיות/ משתפות, בעד מימוש העולם הדתי רוחני של נשים ובכלל אני בעד קידום וחינוך לתפיסת עולם שוויונית שלמה. עם זאת, לעיתים לא כל כך רחוקות מתגנבות לראשי מעין מיני מחשבות כפירה שכאלה, וזה קורה בעיקר סביב שבתות וחגים, מהם היו לנו לאחרונה בשפע.
כי או שיש לי בעיית התארגנות קשה (וזאת אגב, אופציה לא מופרכת לגמרי), או שזה פשוט בלתי אפשרי. אז נכון, אני לא משכימה ל"וותיקין", אבל אני לא גם לא ישנה עד 10:00 ושותה קפה עד 11:00. ובכל זאת, כמעט מדי שבת או חג אני מוצאת את עצמי מתפעלת כמה חזיתות – ארגון הבית, שולחן השבת, האוכל על הפלטה וכולי כדי שהכל יהיה מוכן כשנחזור מבית הכנסת, ובמקביל חזית הילדים רוחשת וגועשת סביב מה ללבוש, מה לא ללבוש, מי חטפה למי איזו חולצה, ועל איזו תסרוקת צריך לחזור בפעם החמישית כי הקוקו לא מספיק מתוח.
בסופו של דבר, מה שלא יהיה, אני יוצאת מהבית לכיוון בית הכנסת כבר במצב של הזעה מתקדמת גם בחורף כשהמטרה הכי ריאלית מבחינתי היא פשוט לא לפגוש את הגברים כשהם כבר בדרך הביתה. בראש השנה זו ממש משימה בלתי אפשרית להגיע בזמן לתקיעות השופר הראשונות (ועוד לא דיברנו על ממש לשמוע אותן...) אבל מעבר לזה – מתי בפעם האחרונה שמעתי את קריאת התורה? או את שיר השירים היפהפה בשבת חול המועד פסח? או את מגילת רות המרגשת בשבועות? או את קהלת מעוררת החשיבה (והדיכאון) בשבת שחלפה? איך אמרה לי אתמול מישהי בבית הכנסת "קהלת? הצחקת אותי. לזה אני אפילו לא מנסה. המטרה הכי ריאלית מבחינתי היא קדושה של מוסף".
אז נכון, גם בחלומי אני רואה תפילות שוויוניות. גם בעיני עצם הקונספט של פטור לנשים ממצוות מסוימות הוא מעליב ומכעיס, שלא לדבר על הנימוקים שנותנים לקיומו של הפטור, שהם לא פחות מעליבים. מצד שני, אם אני מדברת עם עצמי בכנות, ביני לבין עצמי, איך היו כיום נראים החיים שלי בלי הפטור הזה? איך הייתה נראית השבת שלי בלי הידיעה שמתי שלא אגיע לבית הכנסת זה בסדר, ושזה בסדר לעמוד בצד ולהשלים את כל מה שהפסדתי, או את הרוב, ושאם לא הספקתי בכלל אז גם זה בסדר?
ואם אני חופרת עוד יותר עמוק, אני שואלת את עצמי עד היכן אני מוכנה ללכת עם המאבק הזה לשוויון בדת? האם אני מוכנה לקבל על עצמי גם את המחויבות שזה דורש? את המחירים שזה עשוי לגבות? האם זה לא מאוד נוח לי לדבר על זה כל הזמן, אבל לדעת שבסופו של דבר גם אם כף רגלי לא דרכה בבית הכנסת ביום כיפור זה לגיטימי, כי עשיתי באותו זמן דברים אולי לא פחות חשובים?
ייתכן שכפי שכתב מאיר אריאל, ארגוני נשים יסתכלו עליי בתוכחה נוכח הדברים, אבל אם יש בי הרצון לקיים דיאלוג עם עולם האמונה, עם מושג התפילה ועם עוד אבני יסוד בתפיסת העולם שלי, הרי שיש בי גם רצון לקיים דיאלוג עם התפיסה הפמיניסטית שלי ובסופו של דבר, נראה כי עוד שלא תתרחש מהפכה חברתית מקיפה יותר ביחסי גברים נשים באופן כללי ובקונבנציות הנתונות, הרי שהפטור לנשים ממצוות מסוימות הוא מה שמאפשר לנו לשרוד את ים התפקידים שמוטלים עלינו, גם בבתים שוויוניים ונטולי חלוקת תפקידים מגדרית.
האם זה מוצא חן בעיני? לא. האם אמשיך להיאבק כדי שמהפיכה כזו אכן תתרחש? בהחלט. אבל עד שזה יקרה, ביני לבין עצמי, אני לפעמים נושמת עמוק ומאטה קצת את קצב ההליכה בדרך לבית הכנסת...
