השאלות של החיים

כשאלהים שאל בפעם הראשונה...

אלהים לא מרבה לשאול שאלות, הוא יודע ועל כן הוא פוקד, בורא או קורא, אין לו צורך בשאלות. משום כך השאלות האלהיות המעטות המופיעות במקרא אמורות לעורר עניין מיוחד. הנחת העבודה בקריאת שאלות אלהיות היא שהן לא נועדו להשלים אינפורמציה, הן לא באמת שאלות. השאלות האלהיות מופנות רק אל הנשאל והן סוג של קריאה לסדר.

במחשבה שניה נדמה לי שגם חלק גדול מהשאלות האנושיות לא מחזיקות את הפירוש המקובל של המושג שאלה, רבות מהשאלות שאנו שואלים הן סוג של קריאה פנימית.

למה אני מתכוונת? לאחרונה פיתחתי לעצמי תרגיל קטן: כשאני מתקשרת להתייעץ עם חברים בשאלה דחופה והם לא עונים, אני מניחה את הטלפון ומדמיינת לשבריר שניה את החבר אליו התקשרתי. בדרך כלל כבר בשלב זה מתבררת התשובה. וזה מתבקש, שהרי אני מכירה את האדם אתו בחרתי להתייעץ (אני בחרתי אותו משלל היועצים הפרטיים של חיי) זאת אומרת שעוד לפני שהתקשרתי ידעתי מה אני מבקשת לשמוע.

איכָּה? כשהאחר מפסיק להיות אחר

ויש שאלה נוספת שלא מבררת אינפורמציה והיא השאלה. אדם נמצא באחד מהרגעים הרודפניים של החיים – חישובים אין סופיים, בריחה משום מקום אל שום מקום ואולי סיחרור חרדתי. הוא לא מבין מה קורה לו והוא לא מצליח לעצור. פתאום איזו נשמה טובה נעמדת באמצע הדרך כמו קיר בטון, כמו סלע, כמו אלהים ועוצרת לו את מעגלי הכלום.

כפות ידיים ענקיות תוחמות את הבלגן של הגוף ותובעות ממנו להתמקם מחדש: 'אַיֶּכָּה?'

מה שגאוני כל כך בעיני בשאלה הזו הוא התשובה. היינו יכולים לחשוב שעל שאלה שכזו, השאלה הראשונה שאלהים שואל את בני האדם, יש לענות בתשובה פילוסופית המסבירה את מהות הקיום האנושי. אבל התשובה ההולמת היא זו המחזירה את האדם לחווית החיים הנוכחית ל'כאן ועכשיו' שלו (ג, י): 'אֶת-קֹלְךָ שָׁמַעְתִּי בַּגָּן וָאִירָא כִּי-עֵירֹם אָנֹכִי, וָאֵחָבֵא' פשוט וכמעט מעורר חיוך: 'אני בגן, אני עירום ואני פוחד ממך אז אני מתחבא לך'. הפשטות טמונה במענה הטכני-גיאוגרפי ובכנות הרגשית – כשאדם יכול לומר לזולתו: 'אני מתחבא מפניך' זה אומר שהוא גלוי ונקי ונכון לתוצאה.

ברגע בו ה'אחר' מגלה לנו את צאוורו החשוף מסתיימת ה'אחרות', נגמרות המגננות והמחיצות. השאלה היתה אמיתית ונטולת תחכום, והתשובה הלמה אותה: 'אני כאן, אני בגן, אני פוחד ממך' לרגע אחד הביטו אלהים ואדם זה לזה בעיניים.

אפשר להחמיץ את השאלה האלהית

גדולתו של רגע המפגש בין אדם לאלהים בגן שאחרי החטא, ניכרת במלוא תפארתה כשאנחנו מגלים, בפרק הבא בתורה, כמה קל להסתבך עם השאלות הפשוטות של החיים, שהרי קין, בנו של אדם נשאל שאלה די דומה (ד, ט): 'אֵי הֶבֶל אָחִיךָ?' קין לא מכיל את חווית הסלע האלהית, את ההזמנה הנהדרת הטמונה בשאלה המבהילה והוא ממשיך לברוח: 'וַיֹּאמֶר לֹא יָדַעְתִּי, הֲשֹׁמֵר אָחִי אָנֹכִי?' קין אנושי, מרגש ונוגע ללב ועדיין, קשה שלא להשוות את תשובתו לתשובה הנשגבת של אביו: 'אני כאן. אני נורא פוחד. ממך'.

יום חמישי, קצת אחרי חצות. אני יושבת ליד שולחן הכתיבה ומנסה לענות לעצמי על שאלת 'אַיֶּכָּה'. פתאום נדמה לי שאולי התיאור העובדתי הפשוט הוא התשובה הראויה היחידה: לילה. ירושלים. אשה בת ארבעים ושתיים. נשימות כבדות של שני ילדים. שולחן כתיבה ירוק. מקלדת. פרשת בראשית. כוס קפה. זה כנראה אומר אותי ואומר לי יותר מכל תשובה אחרת. ופתאום יש בזה גם שלווה ונוחם.

מי את?

מה'אַיֶּכָּה?' הבראשיתי אני מבקשת לעבור לסיפור אחר, סיפור תלמודי קצר שכדרכם של רוב סיפורי התלמוד עוסק ביחסי אנוש ולא ביחסים עם אלהים. למרות המעבר מהזירה האלהית לזירה האנושית, יש דמיון רב בין סיפור ה'אַיֶּכָּה?' לסיפור התלמודי שלפנינו. זהו סיפור מרגש על רגע אחד שהוחמץ, בו גבר שאל את אשתו את שאלת ה'אַיֶּכָּה' האלהית. למרות שנות נישואים ארוכות, היה זה הרגע הראשון שהוא הביט בה ואז גם הזמין אותה לבדוק: 'מי את?' אלא שלרוע המזל לא היה לו אומץ לשאת את תשובתה (קידושין פא עמוד ב. מתורגם מארמית):

רב חייא בר אשי היה רגיל כל יום שהיה נופל על פניו (כשהיה מתפלל תפילת נפילת אפיים) היה אומר: 'הרחמן יצילני מיצר הרע'.

יום אחד שמעה אותו אשתו, אמרה (בליבה): 'הרי כמה שנים שהוא פורש ממני ואם כן, מדוע הוא אומר כך?!'

יום אחד למד תורה בגינתו.

קישטה אישתו את עצמה ועברה לפניו פעמיים.

אמר: 'מי את?'

אמרה לו: 'אני חרותא שחזרתי מהיום'.

תבעה (ליחסי מין).

אמרה לו: 'הבא לי מהרימונים האלה שבענף העליון של העץ.'

קפץ הביא לה.

כאשר בא לביתו הייתה אשתו מסיקה את התנור.

עלה וישב בתוכו.

אמרה לו: 'מה זה?'

אמר לה: 'כך וכך היה מעשה'.

אמרה לו: 'אני הייתי'.

אמר לה: 'אבל אני לאיסור התכוונתי.'

אז מה המשותף לשני הסיפורים? גבר ואשה, איסור (המסומל בפרי), גן בו מתרחש ה'חטא', חרות ובושה הכרוכות יחד ורגע אחד של אמת בו נשאלת שאלת השאלות, השאלה החשובה והראויה של החיים:'איכה?', 'מי את?'

בסיפור התלמודי מככבת אשה נפלאה, הדומה לאדם, שנענית לאתגר ה'אַיֶּכָּה?' היא מסתכנת, נחשפת במערומיה ואומרת לבעלה: 'אני חרותא שחזרתי מהיום' - היה יום, הייתה שגרה, שנינו ברחנו מהזוגיות שלנו במעגלים, שנינו הרסנו את עצמינו, היה נורא. עכשיו אני חרותא, אני יוצאת מעבדות לחרות, אני משחררת את המיניות.

אולי אני פוחדת ואולי לא, אבל אני לא רוצה לעשות את זה לבד. הגבר הצטרף לרגע קט לחרות הגילויה של הגן ומייד נסוג אל התנור השורף שהמתין לו בבית, אל הכוויות והמוות. שאלת ה'אַיֶּכָּה' בסיפור הזוגי שלנו קרסה.

לא כל אחד רשאי לשאול 'אַיֶּכָּה?'

ולכן נדמה לי שזה לא כל כך פשוט לשאול 'אַיֶּכָּה' ולא לכל אחד מותר לשאול את השאלה הזו. מי ששואל 'אַיֶּכָּה?' צריך להיות מוכן להתמודד עם התשובה, עם ה'אחר' שיפסיק להיות 'אחר' ויהיה גלוי וצלול כמו מים. אני מניחה שגם לאלהים היה קל יותר להתמודד עם התשובה המתחמקת של קין מאשר עם תשובתו הנקיה של אדם.