אגדתא: בחירות השופטים

מתוך יותר מ-200 סיפורים קצרים שנשלחו ל-ynet ובני עקיבא בתחרות "אגדתא", 25 נבחרים הועברו לצוות השופטים - אריאנה מלמד, אמונה אלון ומיכאל שיינפלד. כל אחד מהשופטים בחר את חמשת הסיפורים שמצאו חן בעיניו במיוחד, ודירג אותם מ-1 עד 5. לפניכם שלושת הסיפורים שזכו למקומות הראשונים אצל השופטים, ונימוקיהם: 

אריאנה מלמד

טבבויה אימפטיגנוסיה/ גלית דהן-קרליבך

מהו סיפור קצר טוב? זהו טקסט מוגבל במלים, שהקורא בו מגיע אליו במצב נפשי מסוים - ויוצא ממנו, בתום הקריאה, במצב נפשי שונה, מוכן להכיל בתוכו עולם חדש וזר שבו נדמה לו שהוא כבר מהלך כבקי ורגיל. כדי ליצור את הנס הזה, הכותב זקוק לא רק למתת אלוה של כשרון לרתק את הקורא, אלא גם למשמעת עצמית קפדנית וחמורה: אין לחרוג בסיפור הקצר מגבולות המקום והזמן המוכתבים. אין לערב בו נקודות מבט רבות מדי. יש לשמור על קצב התרחשויות סביר לדמות הדוברת או המספרת ואין לצאת מעולמה של זו ולהתהדר בתובנות לא לה.

וכל אלה ועוד מתרחשים ב"טבבויה אימפטיגנוסיה", סיפור קצר בוגר ובשל, שעניינו השבר של ההתנתקות מנקודת מבטו של ילד. הגם שזו נקודת המבט הנוחה ביותר לתיאור האסון שאירע ליושבי גוש קטיף - מבלי לראות את התמונה הרחבה יותר של נסיבות ההתנתקות - אין הסיפור מסתפק בזה, אלא יוצר תמונה אמינה, מפורטת ונוגעת ללב של חיים סחופים שבהם עץ זר ומוזר משמש כעוגן קבוע אחד בחייה של משפחה שנועדה מלכתחילה לחוות עקירה נוספת. זה לא רק סיפור יהודי-ישראלי מצוין: זה סיפור מצוין, ללא סייגים ומגבלות.

מיכאל שיינפלד

הרחמן הוא יפרנסנו בכבוד/ ענבל זידר

בחירתי ב"הרחמן הוא יפרנסנו בכבוד" כטוב מבין חבריו נבעה מכמה סיבות: ראשית - הנושא. סוגיית העוני, על אף מרכזיותה, לא טופלה דיה בספרות העברית, ומדוע? ייתכן שהסיבה לכך תלויה בעובדה שרוב המצוקות "מקושטות" יותר. ילד מוכה, גירוש אדם מביתו – כל אלו אסונות של ממש, אבל יש בהם פן דרמטי שמקל על המילים לתאר אותם בקלות נוחה. זה נוגע ללב, זה "מצטלם" טוב במילים, לא קשה לדמיין עלילה וקל ליצור מתח והזדהות אצל הקורא. אבל עוני? מסתבר שישנן טרגדיות שהן לא צעקניות, אין בהן אמפתיה גלויה, ולא כל כך נוח לנו לעמוד מולן. העוני הוא התמודדות יומיומית וטרם השכלנו כחברה לתת לה התייחסות בתרבות שאנו מייצרים.

שנית - הכתיבה עצמה, הסיפור כתוב בכשרון. למעט כמה משפטים בודדים, לא נפלה המחברת לדידקטיות שהיתה עלולה להגיע אליה. ישנם משפטים מעניינים, ישנם דימויים ומטאפורות יפים (כדוגמת: נבלות העלים, אוחזת בקרנות הכיור).

שלישית - הדמויות. למרות שמדובר בסיפור קצר, בזכות התיאורים המדויקים קיימת תחושה שנוצרת היכרות עם הדמויות. גם קו העלילה בפשטותו היפה יוצר איזו אינטימיות עם הגיבורה, אתי. דיבורן של הדמויות מוקפד, ולכל דמות – סגנונה שלה. כל אלו בונים סיפור משכנע בכתיבתו, חשוב בנושאו, ומעניין. בעל פשטות מיוחדת ובעל מבט נוקב על סוגייה רגישה ופוצעת.

לקראת סיום, איני יכול שלא לבקר שתי נקודות: לעתים לוקה הסיפור באילוץ מסוים או דרמטיות מוגזמת שאינה במקומה, ובעייתית יותר בעיניי היא הדידקטיות שמאפיינת את שמו ואת סופו: למה לסיים את הסיפור בקטע הברכה? האין זה מיותר? דידקטי? האם לא כדאי להשאיר אותנו בכאב? ומאותו מקום: מדוע לקרוא לסיפור כל כך יפה בשם הלא מעניין והמחנך הזה? אני הייתי קורא לו: סלט. אולי חסה (גם בגלל עלי החסה, וגם בגלל השורש של המילה "לחוס", בהטייה), ואולי – חסלט?

אמונה אלון

קונכיה/ דעה גלעדי

הסיפור "קונכיה" הוא קודם כל סיפור של ממש, כלומר: יש בו עלילה מתפתחת עם התחלה, אמצע וסוף – דבר שמצאנו רק במעטים מבין הסיפורים שהשתתפו בתחרות – ועם דמויות מוחשיות שיוצרות אצל הקורא אהדה והזדהות. הסיפור

ש"קונכיה" מספר הוא סיפורו המוכר של הגירוש מגוש קטיף, אבל הוא מצליח לצייר את הגירוש והעקירה בקווים חדשים, ולצבוט את הלב עד שהקורא מוצא את עצמו, ממש כמו גיבור הסיפור, שטוף-דמעות שרצו כבר לצאת.

דעה גלעדי השכילה לבנות בסיפורה עולם אמין, שמעורר התקשרות וגעגוע. בשפה יפהפייה ומדויקת, עשירה בדימויים שמשלבים פשטות ועומק, היא מכניסה אותנו אל עולמו של ילד אחד שקשה לעמוד בפני קסמו ורגישותו. דווקא התמקדותה בילד האחד, במשפחתו ובקונכייתו, היא שממחישה את שרירותיותם הקרה והדורסנית של האירועים שחווה "עולם המבוגרים" בימים שבהם מתחולל הסיפור. ימים שבהם הרגיש הילד המספר כמו הקונכיה שמצא על שפת הים: "קר וקשה מבחוץ, מגולגל פנימה אל חושך". ושרק כעבור זמן, הוא הצליח להחזירם אליו "כמו גלים מתחננים".