תקשיבו ליועצים - ותעשו מה שבא לכם
תקראו, תקשיבו, תתייעצו, תפנימו - ובסוף תעשו מה שאתם מבינים. הפסיכולוג גיל ונטורה מזכיר להורים שהוא וחבריו היועצים השונים יכולים רק לתת לכם דחיפה קטנה. את ריצת המרתון של ההורות אתם רצים בעצמכם
ומחר בבוקר הוא יתחיל מרוץ חדש.
א. מורכבות
כל פיפס שהורה עושה עם הילד שלו, כל החלטה שאמא מקבלת בנוגע לצאצאים שלה, מושפעת מאלף גורמים אחרים שאינם קשורים להורות (קריירה, זוגיות, תנאים כלכליים, מצב בריאותי – והרשימה עוד ארוכה) ויוצרת בעצמה עוד אלפי תגובות שרשרת. לחתוך נתח זעיר מן הפיצה המשפחתית הזו ולהתייחס אליו כאילו היה עולם ומלואו – זו טפשות במקרה הטוב ושרלטנות במקרה הרע.
ב. התמשכות על רצף הזמן
כל מי שרוצה לסגל לעצמו איזושהי ראייה התפתחותית, אסור לו שיסתפק במה שעיניו רואות כאן ועכשיו. חובה קדושה עליו לשאול "מה קרה כאן קודם?" ולא לשכוח גם "לאן הדברים יכולים להתגלגל?". נדגום סיטואציית גן משחקים קטנה על מנת שתלמידי היקרים יפנימו את החומר.
את פוסעת מעדנות בתוך גינת שעשועים שלווה. אם צעירה וילדתה העוד יותר צעירה ניצבות ליד המגלשה. הילדה משרכת את דרכה מעלה בסולם תוך הפגנת זהירות מופתית מצידה והשגחה קולינארית נאותה מצד האם. הכל לפי כללי הבטיחות התקניים לשנת תשס"ח. הילדה מתגלשת ומטפסת מעלה שוב ושוב. אחלה של פסטורליה.
לפתע, מחליטה הילדה שתם פרק המגלשות בחייה והיא פונה במהירות אל סוס הנדנדה שליד. האם נזעקת אליה לפתע בהיסטריה מיוזעת אוחזת בה ביד קשה וצווחת "שלא תעיזי ללכת אם אני לא מרשה!" רחמייך נכמרים על אותה אצבעונית ענוגה שנגזר גורלה לחיות בצילה של אם מרשעת ורגישה כדלעת.
האמנם?
ידידתי השיפוטית, האם ידעת שבשלוש הפעמים האחרונות שביקרו השתיים בגינה זינקה הילדה כחץ שלוח אל הכביש והאם היתה צריכה לאסוף בו זמנית גם את ילדתה משפת המדרכה וגם את ליבה האוהב מן התחתונים? האם יש שבריר סיכוי שהבנת שהאם פשוט נוקטת באסטרטגית "מי שנכווה ברותחין נזהר בצוננים?"
כבר אמרנו ריצת מרתון?
שלא תהיינה פה טעויות: זו ממש לא סיטואציה היפותטית. בכלל לא. הן מתרחשות בשוליים הטריוויאלים והיומיומיים של ערוצי הטלויזיה וספרות ההדרכה. כיצד נגיב נכון במקרה שכזה? תנו לי ואספר לכם על התקרית ההיא בבוקר.
התקרית ההיא בבוקר
כבר שנה וחצי שאנחנו מתחלקים בתורנות ההסעה לבית הספר. שלוש משפחות. משתלם, בחיי משתלם. כל בית אב לוקח על עצמו יומיים, ובשאר ימות השבוע פנוי הוא בבקרים לעמול ולאגור מצלצלין. אמריקה.
יום שני היה היום שלי. הושבתי בכיסא הבטיחות את השליש הפרטי שלי וחיכיתי. בשעה היעודה הגיעו השני ואמא שלו. ליתר דיוק, האם יצאה מן המכונית, טרודה כיוון שאצה לה הדרך. הצאצא בחר להישאר כבול במכונית האם ולשטוח את טענותיו ודמעותיו בפני כל הפלנטה. היא ביקשה. הוא אמר לא.
ארבע דקות עברו. ראיתי בעיני רוחי כיצד התקווה המתוקה להימנע משעת הפקקים הופכת ריאלית כנחיתת חייזרים בשווארמה המקומית.
היא כעסה והרימה קולה. היא התרתה בו שלא יעכב את כולם. הוא הגביר התייפחויותיו. היא התנצלה בחטף ודיברה רכות. הוא נותר נטוע במקומו. היא תלשה אותו כצנון סרבני, הדביקה אותו אל הבוסטר האחורי שלי וכפתה אותו כיאות בחגורה. זעקותיו המריאו כטינה טרנר בימי גדולתה, אבל היא הפנתה לו גב ואצה לדרכה. נסענו.
אתם יודעים, בי נשבעתי שבאותם רגעים עלו במוחי חמש אופציות התמודדות טובות יותר לטעמי, אבל אני גאה לומר שבסופו של דבר בחרתי באופציית התגובה האינטליגנטית מכולן: סתמתי את הפה שלי והשארתי אותו סגור. ידעתי היטב שלוּ צפתה ידידתי באחד מנסיונות השווא שלי לרסן קריזות בכי של ילדי המתוק, גם היא יכלה לייצר בהרף מוח עשר אלטרנטיבות עדיפות בהרבה על זו שבחרתי.
נסעתי ולבי היה דווקא איתה (הילד כמובן נרגע בעצמו תוך 90 שניות מתחילת הנסיעה). רציתי לשגר לה טלפתית את המסר שאני משגר באופן ורבלי ישיר כל אימת שאני עומד ומרצה להורים: אני סמוך ובטוח שאתם אוהבים את ילדכם וחפצים בטובתו. אני מודה בפה מלא בבורותי המוחלטת בכל הנוגע לסיטואציית החיים הספציפית שלכם.
כל אימת שאתם מעניקים לי את הכבוד וחולקים איתי משהו שקרה לכם עם העוללים, אני מבטיח להפעיל את שריר הצניעות הבסיסי שאומר: אינני מסוגל להכיר את ההשתלשלות הקודמת באופן האינטימי שבו אתם מכירים אותה, קטונתי מלדעת אילו טרדות אחרות חוצות את מחשבתכם וליבכם באלף זירות החיים האחרות, ואני משוכנע שהמידע, העקרונות והעצות שאני נותן שווים משהו אך ורק אחרי שתעבירו אותם דרך הפילטר שלכם.
ובינינו, אני ממש חייב לזוז ולחזור לריצה שלי. מקסימום אוכל להעניק לכם בקבוק מים קטן לדרך. אתם תחליטו מתי לשתות אותו. להתראות.
- גיל ונטורה
הוא אבא לשניים, פסיכולוג, מעביר קורסים והרצאות
בנושאי הורות ובנושא החשיבה היצירתית, יועץ קריירה ומאמן חשיבה, מרצה לפסיכולוגיה התפתחותית ואחראי ארצי על קורס אינטליגנציה אנושית באוניברסיטה הפתוחה.
