חשש מטומטם ממלחמת אחים

כמה מתנקשים פוטנציאליים יש שם, בגבעות ובמגורונים ובמבנים הלא-חוקיים שהוקמו על אדמה של אחרים? כמה פורעי חוק ותומכיהם, רבנים שפרנסתם על קופת המדינה, מנאצים הבוקר את מוסדות המדינה הזאת בשכר? כמה מתפללים בגלוי לתשועת השם כהרף עין בדמות חיילים פצועים, כמה ירקדו על הדם?

לא צריך להיות שמאלנית איומה כדי להבין שמזמן כבר אין מדובר בעשבים שוטים, אלא ביער עבות של בריונים משיחיים שגדל לא הרחק ממרכזי הכוח הישראליים ובתמיכה מלאה של מוקדי הכוח.

כשדמוקרטיה צריכה להתגונן מפני מהרסיה ואינה עושה זאת, היא תומכת בהם. היא נותנת למהרסים להבין שהכל מותר: גזל אדמות ועקירת עצים, פוגרומים קטנים ברכוש ופוגרומים בנפש, אנדרטאות בעיבורה של עיר לרוצח ילדים – וכן, גם רוצח ראש ממשלה, חביב התקשורת, אייטם בידורי נחשק.

בין יגאל עמיר לבין הטרוריסטים שראש השב"כ – ודאי לא שמאלן איום – חושש מפניהם, מתוח קו אידאולוגי ברור וחד משמעי: ייתכן שאינם מסכימים בדקדוקי עניות של ההכשר הנכון או תקינות האתרוג המשובח, אבל ודאי וודאי שהם מסכימים שבשמה של אדמה טרשית של אחרים הכל מותר, גם רצח.

13 שנים אחרי רצח יצחק רבין, כשהרוצח הבא ממתין לשעת כושר (לא הסתדר עם פרופסור שטרנהל, לא נורא), כבר אפשר לקבוע בפחד ובתיעוב, שלא למדנו כלום?

בהלה ובלבול אפיינו את המופקדים על שלטון החוק ביחסם ל"עשבים שוטים" למן היום הראשון אחרי הרצח. במקום להבין שהסכנה האורבת לנו מקיומם של אלה במקומותיהם היא גדולה ומפחידה מכל מחבל מתאבד ומכל פושע, נקטו השלטונות יד רכה והבנה מופלגת כלפי ציבור מסוים מאד של בני אדם, מחשש מטומטם לחלוטין מפני "מלחמת אחים".

צריך היה להתנער מחזון המשפחה המאושרת הזאת למחרת הרצח ולהבין שמהרסי הדמוקרטיה, אלה שמפנטזים בחמדה על הרצח הבא, אינם אחים: הם אויבים של רעיון גדול שמכוחו עדיין אפשר לחיות בארץ הזאת ולחשוב בה כבני חורין.

הם גם מסוכנים לציבור בכללותו, יותר מכל משפחת פשע, מפני שהם קוראים תיגר על הסדר הקיים כולו, ומתעתדים לפגוע בזכותם של מליוני בני אדם כאן לעצב את עתידם הפוליטי באמצעות תהליכים מושכלים, תבוניים, שאינם נכנעים לצו אלוהי דמיוני לחלוטין.

הם מסוכנים מכל פצצה מתקתקת מפני שכאשר יצליחו לבצע את הרצח הבא, ישתקו לחלוטין כל אפשרות של הידברות עם הפלסטינים – ובשם מה? בשם הבטחה אלוהית עתיקה לבעלות על רגבי אדמה? בשם הזכות להקים עוד מגורון, לחמוס עוד כרם זיתים, לפצוע עוד חייל?

האחרון שהבין כי מהרסי הדמוקרטיה הללו צריכים לשבת בשולי ההיסטוריה הישראלית היה יצחק רבין. הוא לא פחד מפניהם. הוא טעה. את אותה טעות עצמה מנציח כעת רוב הציבור הישראלי, באדישותו המזעזעת למעשי הבריונות והאלימות של הללו כמו גם לרטוריקה הצבועה, המלוכלכת, שיוצאת מן המחנה שלהם. גם מלים מן השמאל הורגות, אמר אחד מדובריהם. ובכן, לא. מלים שנאמרות בשם אכיפת החוק לא הרגו איש מכם עד כה. איש מן השמאל לא ירה באיש משלכם בגב.

אינני מאמינה ב"מורשת רבין". אינני חושבת שלאיש היתה מורשת, לבד מזו: שבפני שינויים גיאו-פוליטיים יש לעמוד נכוחה ולהודות ששינוי בחשיבה הוא הכרחי. האומץ העצום של רבין היה מצוי בדיוק באפשרות הזאת, שלא להתקע בעמדות ישנות ולשבת בתוך בונקר מחשבתי כל החיים. קשה מאד לחשוב בבונקר, וודאי שאי אפשר לחיות בו חיים נורמליים. בערוב ימיו נלחם על נורמליות, ונרצח.

כבר למחרת הרצח צריך היה להבין שאי אפשר להלביש את הציבור הישראלי כולו בחליפות מגן מפני תוצאות הרצח הבא, ולפיכך - אם רצוננו בדמוקרטיה באמת רציני – צריך לעקור כל נטוע שניטע פרא, צריך לברא את היער הזה ואת הגבעות האלה ולהעניש את המחבלים בדמוקרטיה בדרכים הנתונות בידיה של דמוקרטיה מתגוננת, שבאמת מבינה שהגיעה העת להתגונן.

במקום זה, חיל ורעדה אחזו כל פוליטיקאי שנדרש להוריד בולדוזר על קרוואן. במקום זה קיבלנו 13 שנים של שיתוק מדיני. ועוד 13 שנים של חיים בבונקר, כשמנגד עומדים פורעי חוק ורוקדים על גבעות.

מאוחר מדי לטפל בהם? ימים יגידו: אי בזה, מישהו מהם סופר את הימים עד לרצח הבא.