חסר לי קלוז'ר, אז אני כותבת מכתב סגירה

זה לא מכתב נקם, לא נועד להעליב או להקטין. הוא בשבילי! "בשבילי" היא מילה זרה לך, ואפילו מכעיסה. יש הרבה מילים כאלה שלא אמרתי, מילים שנחנקו בתוכי. הספה הנוחה אצל החברה או הידיד הטוב לא תמיד מספיקים או מנחמים, אם כי אין לי מושג מה הייתי עושה בלעדיהם).  

אומרים שלמילים יש כוח, וברגע שהן נאמרות הן יוצאות אי שם לחלל ואי אפשר לקחת אותן בחזרה. אז אני רוצה להוציא כמה מהן החוצה שיתפסו יותר מקום בחלל ופחות בתוכי, וכך אוכל להעביר דף אולי נקי קצת יותר לפרק הבא בספר הענק הזה שנקרא חיים.

לפני כשנה ישבנו על דרינק בבר בו נפגשנו בפעם הראשונה. זה היה אחרי פרידה של כמה חודשים. ביקשת לחזור, ואני נעניתי. הייתי שמחה, מאוד שמחה, חשבתי שתקופת הפרידה שלנו והמרחק גרמו לך לראות אותנו אחרת, להבין שאותי אתה רוצה, שאתה מוכן לעשות את המאמץ כדי שנתגבר על המחלוקות (והיו מחלוקות) וניפגש באמצע. אני זוכרת שאמרתי שזו ההזדמנות האחרונה בשבילנו, "צ'אנס אחרון", ואחריו לא יהיו יותר. צדקתי וגם טעיתי בו זמנית. 

וחזרנו... דבר אחד הוביל לשני, עברנו לגור יחד, טסנו לחופשה בחו"ל, ארוחות שישי בערב לצד נרות שבת, המשפחות נפגשו, הגיעה הטבעת, ואחריה החתונה. עד לפה נשמע נורמלי, טבעי, רומנטי, זורם... 

את החברים שלי לא ממש רצית להכיר

אבל מתחת לכותרות האלו האדמה רעדה והשמיים נפערו. הכל היה במאבק מתמיד ומתעצם. כשעברנו לגור יחד לא ממש היית שם (העדפת לא להסתכל על "נסיון ההשתלטות שלי", כפי שטרחת לנסח מאוחר יותר באחת מהמריבות שלנו). למפגש המשפחות די סחבתי אותך, את החברים שלי לא ממש רצית להכיר, ניהלנו שגרה משותפת, אבל כל אחד לחוד בעולמו. קמנו בבוקר, נפרדנו כל אחד לשגרת יומו, חזרנו בערב, ארוחת ערב וזהו... אף פעם לא שאלת "איך היה לך בעבודה?" וכשאני שאלתי חשבת שזה עוד אחד מנסיונותיי לחטט.

אני לא חושבת שאוכל לשכוח את המריבות שהיו שם, את המילים שהוצאת מהפה, מילים שגרמו לי לשאול אותך "איך זה שאתה אוהב אותי ומדבר ככה?" את ההתעלמות שלך ממני וממה שאני, את הכעס. והיו שם כמויות ענקיות של כעס, כעס שקירב אותי לקצה גבול יכולת ההתמודדות שלי וגרם לי להגיד דברים שלא חשבתי שייצאו מפי, אבל יצאו במטרה לפגוע בך בחזרה. אני רוצה להאמין שעם הזמן תקהה העוצמה של הזכרונות האלה, אבל אין בי ספק שהיא לא תישכח. 

הרגשתי בסרט שלא שייך לי, הכלה הכי בודדה בעולם

נסענו להתחתן בחו"ל, לבקשתך. לבד, שנינו בלי ההורים, האחים או החברים הקרובים. היום זה נראה כאילו רצית להסתיר או לא רצית להודות שגם אתה נכנס למוסד הזה שנקרא נישואים. אחרי כמה זמן ערכנו אירוע מצומצם רק למשפחה ולחברים הקרובים (שוב, לבקשתך), וזו היתה עבורי הסטירה הגדולה מכולן: האירוע היה מקסים, אלגנטי, אינטימי, והייתי שם, אבל פיזית בלבד. הרגשתי שאני בסרט שלא שייך לי. הייתי הכלה הכי בודדה בעולם, לא היית לידי, לא נגעת בי, לא התקרבת אליי, לא הסכמת לרקוד איתי, לא נתת לי ולו נשיקה אחת לא לפני, לא במהלך ולא אחרי האירוע. זה כאב, זה פגע, זה חדר את כל השכבות שבי, זה העליב מאוד. 

ומשם הדרך לסוף היתה מאוד קצרה: אחרי עשרה ימים מצאתי את עצמי עם מזוודה, מגיעה לבית ההורים ואומרת: "אמא ואבא, עשיתי טעות ואני רוצה לתקן אותה כמה שיותר מהר". 

הימים שאחרי היו קשים, ואני לא מוצאת מילים לתאר את עוצמת הכאב והאכזבה, את תחושת הכישלון, את הכעס. לא היה לי מושג איך עוברים את זה, איך קמים כל בוקר לעבודה, איך ממשיכים להתנהל בשגרה, איך מספרים לאנשים, מאיפה מוצאים את הכוח למצוא דירה, איך בונים מחדש את חיי ויותר חשוב – אותי. 

אין ספק שמעטפת החום והאהבה שקיבלתי מהמשפחה ומחבריי הטובים היא זו שריככה את המכה. הם לא היו צריכים להגיד הרבה, הם פשוט היו שם בלי להאשים, בלי לשאול הרבה שאלות, בלי לשפוט. פשוט היו שם עם חיבוק ורצון אמיתי לעזור. 

הכתובת לא רק היתה על הקיר אלא כמעט שברה אותו

ולמי מכם שקורא את המילים ושואל את עצמו בנימה צינית משהו, "מה, היא לא ידעה עם מי היא מתחתנת? הכתובת לא היתה על הקיר?" - אז כן, הכל היה שם, הכתובת לא רק היתה על הקיר היא כמעט שברה אותו. הקול הפנימי שלי זעק לא פעם: "תברחי, זה לא המקום שלך". והתשובה שלי לתמיהות האלה פשוטה: כשנמצאים בתוך סיטואציה לא תמיד אפשר (למעשה, בדרך כלל אי אפשר) לנתח את הדברים בצורה קרה ומחושבת. חברה שלי נתנה לי היום אנלוגיה פשוטה: אם נקרב את כף היד שלנו ממש קרוב לעיניים לא נוכל לראות או לספור את כל האצבעות. וזה בדיוק כך. כשאתה בפנים ואתה מוּנע מרגש (עם קורטוב של תמימות) אתה פשוט לא רואה את כל התמונה ובטח לא מוכן או יכול להודות במציאות כפי שהיא באמת.  

זו התשובה שמעל לפני השטח, אבל כל מי שעבר שברון לב קטן כגדול יודע שמתחת לתשובה הזו יש הרבה "זרמים תת קרקעיים" שמקשים על האדם לקבל את ההחלטה הנכונה עבורו: דימוי עצמי, לחץ חברתי, התפישה ש"זוגיות זה לא דבר קל וצריך לעבוד קשה", נאיביות שגורמת לך לחשוב שעם הזמן דברים יסתדרו, חברים מסביבך שנמצאים בסבב שני של ילדים. 

ויתרתי המון בזוגיות הזו, נלחמתי, תירצתי, רציתי, התמודדתי, בכיתי, התאכזבתי, נפגעתי, יצאתי ממנה מותשת וחסרת אנרגיה, אבל זה היה אחד השיעורים הגדולים ביותר שקיבלתי על עצמי.

והנה, עברו כמה חודשים, ובהרבה מובנים אני אחרי, מחוזקת, אופטימית, וזו לא סתם קלישאה, אני עומדת מאחורי כל מילה: מהכאב הכי עמוק אתה לומד וצומח הכי הרבה. אין קיצורי דרך, אין כפתור "קדימה" עליו אפשר ללחוץ צריך לעבור כל יום, כל תחושה. 

גיליתי על עצמי חוזק ויכולת התמודדות שלא חשבתי שיש לי, שמחת החיים חזרה, תחביבים חדשים צצו, גיליתי מחדש את חבריי המקסימים ומצאתי גם חברים חדשים ומדהימים, מצאתי סביבי מלא אהבה, מצאתי שוב אותי. 

הטעם החמוץ שבפה הופך למתוק יותר עם כל יום שעובר

ונכון שיש רגעים שהמחשבות עולות ומהוות תזכורת למה שהיה, וברור לי שגם אם בעוד שנה או חמש שנים במקרה אראה אותך ברחוב חוצה את הכביש הלב יחסיר פעימה, אבל אני גם יודעת שהטעם החמוץ שבפה הופך למתוק יותר עם כל יום שעובר. אני נרגשת ומתרגשת לקראת הפרק הבא בספר הזה שנקרא חיים. לא ויתרתי על חלום הזוגיות. להפך, אני רוצה בו יותר. 

שלוש סיגריות, כוס קפה ודמעה – זה מה שעלה לי לכתוב את המכתב. שווה כל רגע.

• טורים וסיפורים נוספים בנושא פרידה