לא סתם אומרים שאונס הוא כמו רצח הנפש
כשיחסי מין הם בהסכמה, מדובר באקט האינטימי ביותר, שמסב אושר והנאה. אבל אם אקט כה אינטימי נעשה בכפייה, זה אירוע טראומטי ביותר, הגורם מצוקה נפשית גדולה. יש להבין ולזכור שאונס אינו רק אקט כוחני של תקיפה, אלא גם אקט השולל מהאדם המותקף את זכויותיו האנושיות הבסיסיות
המיתוסים האלה נחלקים לשלושה סוגים עיקריים:
- מיתוס: מזוכיזם של הקורבן (היא כביכול נהנתה מזה / רצתה את זה),
- מיתוס: רשלנות תורמת של הקורבן (זה "הגיע לה" / זה קורה רק לסוג מסויים של נשים)
- מיתוס: בדיה של הקורבן (היא כביכול משקרת / מגזימה).
דעות מופרכות ומסוכנות אלה יכולות להצדיק את המשך פעולת התוקפים ואף להמשיך את התכחשות הנשים שלא נפגעו לאפשרות שדבר כזה עלול לקרות גם להן. אבל הבעיה המרכזית של המיתוסים האלה היא שהם למעשה מאשימים את הקורבן. הנזק הגדול שלהם הוא שהם גורמים לנתקפות רבות לבחור לא לדבר, לא לדווח ולא להתלונן על אונס.
כפי שכתבתי בכתבה הראשונה בסדרה (רוב מקרי האונס לא מתרחשים בסמטה אפלה), מעשה האונס טומן בחובו את כניעת הקורבן לכוח התוקף. התוקף לא חייב להיות אדם בעל בעיות פסיכופתולוגיות קשות, ומכאן גם אלים במיוחד כמו בני סלע. הוא יכול גם להיות אדם "נורמטיבי" שנותן ליצר להשתלט עליו, ובגלל מבנה אישיות מסוים עושה ניתוק גמור בין האקט עצמו לבין העובדה שנמצא שם בן אדם אחר בצד השני.
האמת היא שלא קשה לראות אם האדם שאיתך לא רוצה ולא נהנה מהסיטואציה, שהתנהגותו קפואה ומפוחדת וכן הלאה. גם לא מאוד קשה לשאול. כך שלא מדובר באי קריאת הסימנים נכון, או במשחקי כיבוש שיצאו מפרופורציה. התוקף הוא בפירוש אדם שאינו מתעניין באדם שמולו, שלא רואה אותו בכלל, שכופה על האחר את רצונו*.
כשיחסי מין הם בהסכמה, מדובר באקט האינטימי ביותר בין שני בני אדם, שמסב לנו אושר והנאה. אבל אם אקט כל כך אינטימי נעשה בכפייה, זה אירוע טראומטי ביותר, הגורם מצוקה נפשית גדולה. יש להבין ולזכור שאונס אינו רק אקט כוחני של תקיפה, אלא גם אקט השולל מהאדם המותקף את זכויותיו האנושיות הבסיסיות: זכות האדם לגופו, זכות האדם לדעתו, וזכות האדם לחופש ובחירה. לא סתם אומרים שאונס הוא למעשה רצח הנפש.
לאחר מקרה האונס רמת הרגשות המציפים את הנתקפת היא עצומה. היא נעה בין בלבול, פחד, חוסר אונים, אשמה, בושה, כעס, השפלה ודיכאון. המצוקה שנגרמת כתוצאה מאונס אינה מצוקה זמנית שנעלמת בתוך זמן מסויים. מקרה האונס עצמו מייצר מצוקה מיידית גבוהה, שהולכת ופוחתת לאחר כמה חודשים. אבל פחדים, חרדות, הערכה עצמית נמוכה ובעיות בתפקוד המיני נמשכים גם במשך שנים לאחר האונס. בנוסף, לפי אתר מקום, ההערכה היא שרבע מכלל הנשים שנאנסו ממשיכות לגלות סימנים נפשיים שליליים גם לאחר שנים רבות, ביניהם דיכאון, נסיונות התאבדות, נטייה לשימוש באלכוהול ובסמים, אכילת יתר, הפרעה אובססיבית-קומפלסיבית, הפרעה פוסט-טראומטית, הפרעות חרדה שונות, בעיות זיכרון ובעיות ביצירת מערכות יחסים חברתיות, רומנטיות או מיניות. ההשפעה של מקרה האונס היא השפעה נפשית קשה וכואבת, שלא עוזבת את הקורבן במשך זמן רב, וגם אם היא "דועכת", לעולם לא נשכחת.
רוב הנשים שעברו אונס מאשימות את עצמן
באופן פרדוקסלי רוב הנשים שעברו אונס מאשימות את עצמן במקרה. קול פנימי אומר להן שהן היו טפשות, התנהגו בפזיזות, אולי לא שידרו דברים נכונים, לא עמדו מספיק על ה"לא" שלהן וכן הלאה. עניין ה"אשמה" לצורך הדיון הזה אינו מתייחס להיבט המשפטי (לפי ההערכות רק כעשרה אחוזים ממקרי התקיפה המינית בכלל מגיעים לבית המשפט), אלא על תהליכים פסיכולוגיים.
הפסיכולוגית עירית קליינר-פז, בעלת טור ייעוץ בערוץ יחסים, מסבירה את עניין האשמה העצמית:
למרבה הצער, גם בחברה יש אנשים הנוטים לא להאמין לאשה המספרת שעברה מעשה אונס. נוטים להגיד לה שעשתה או לא עשתה כך או כך ובגלל זה זה קרה לה, לשפוט אותה ואת מעשיה, ולמעשה להאשים אותה. במקרים גרועים יותר, במיוחד כשמדובר באיש ציבור, יש נטייה להכפיש את שם המתלוננת - להגיד שמדובר בהאשמות כזב ובהוצאת שם רע לאדם שכביכול תקף, ולהטיל דופי באופייה כשקרנית, מניפולטיבית, נצלנית וכן הלאה.
"רעיון השליטה מול חוסר האונים גם מסביר את הנטיה של הציבור להאשים את הקורבן", מסבירה קליינר-פז. "אחת התגובות האוטומטיות כששומעים על משהו נורא שקרה למישהו (מחלה, תאונה, וכו') היא תגובה של 'בטח הוא עשה משהו שהביא לזה', למשל, הוא בטח עישן, לכן קיבל סרטן. היא בטח לא נהגה בזהירות - לכן קרתה תאונה. היא בטח התלבשה חשוף - לכן היה אונס... וכו'. זה רפלקס שלנו, לנסות להסביר אירועים, גם כאלה שאין בהם אפשרות לתת כזה סוג של הסבר".
עירית קליינר-פז גם מסבירה את ההבדל בתגובות בין המינים: "כשגבר שומע על אשה שהותקפה מינית, עוד יותר קשה לו להכיר בכך שהיא היתה קורבן חסר אונים (גם אם סובייקטיבית), מכיוון שנכנסים כאן שני גורמים - הקושי הכללי להכיר בחוסר אונים וחוסר שליטה לצד השתייכות כללית לקבוצת 'המתקיפים'. החישוב התת-מודע הוא כזה: אם אני גבר, והיא נפגעה מידי גבר, הרי שהסכמה עם זווית הראייה שלה שמה אותי בסכנה, פסיכולוגית. זה מאלץ אותי, כגבר, לקבל שדברים כאלה קורים, ושגברים מכים, אונסים ואף רוצחים".
קצת מוזר שצריך להבהיר זאת, אבל בעקבות התגובות אוסיף: מובן מאליו, ומעולם לא נטען אחרת - ברור שלא כל גבר הוא מכה, אנס, או רוצח בפוטנציה רק מעצם היותו גבר. בנוסף, יש כמובן גם נשים אלימות, ויש גם גברים קורבנות של אלימות מינית. אבל הסטטיסטיקה מוכיחה שהתוקפים הם גברים והקורבנות - נשים (תוספת מאוחרת).
יש גם נשים המגיבות בצדקנות ובשיפוטיות
נשים מסוימות נוטות גם הן להגיב בהסתייגות, צדקנות ושיפוטיות כשהן שומעות על אונס וניצול מיני. גם נשים מעדיפות להתכחש לקיומן של זוועות. בטוקבקים ניתן לראות, שרוב האמפתיה לכותבות על מקרי תקיפה מינית באה מנשים שעברו חוויות דומות. הן כבר שברו את מחסום ההכחשה. אין להן ברירה אלא לקבל שיש דברים כאלה בעולם, והרבה. השאר מעדיפות לפעמים להאשים את הקורבן כדי להגן על עצמן מהפחד שגם להן זה יקרה. מגיבה כזאת כאילו אומרת לעצמה: "אם זה קרה לה בגלל שהיא לא בעטה ולא השתוללה, אני יכולה להירגע, כי אני בטח אתנהג אחרת כשאהיה במקומה..."
אשרי המאמין.
לאחר שהנתקפת עוברת את השלב הראשון והקשה, היא מנסה להחזיר לעצמה את תחושת השליטה בחייה ומתחילה בהתמודדות מול מה שעברה. חלק מההתמודדות הוא לספר לאנשים קרובים אליה. הרגשות הקשים שהיא חשה גורמים בין השאר לחשש עצום מלספר על המקרה לחברים ולקרובים. מהרבה סיבות - היא לא רוצה להכביד או להטריד, היא לא חושבת שיאמינו לה, היא מפחדת מתגובות שאולי יהיו אגרסיביות ושיפוטיות וכדומה. זה למעשה גורם לכך שהיא לא תקבל את העזרה הנפשית אותה היא כל כך צריכה.
הפידבק שהנפגעת מקבלת מהחברה ומהסובבים אותה הוא חלק קריטי בהתמודדות. הנתקפת צריכה לקבל עזרה נפשית, גם על ידי שיחה עם איש מקצוע, או עם מרכזי הסיוע לנפגעות ונפגעי תקיפה מינית, אבל בעיקר עזרה מצד הקרובים אליה. היא צריכה לדבר על המקרה, להוציא את ה"רעל" החוצה, מבלי שתיתקל בתגובות פוגעניות ושיפוטיות, אלא באמפתיה.
לכן חשוב שאנחנו, נשים וגברים כאחד, נלמד להתעלם מהאינסטיקט שלנו להאשים את הקורבן בגלל הפחד מחוסר האונים, ונלמד פשוט להקשיב, באמת. ואולי אף להתעמת עם עצמנו כלפי כל מה שאנחנו חושבים על תקיפות מיניות, על כל שלל המיתוסים והסטריאוטיפים.
כדי לעזור לנפגעת עלינו להפנות אותה לאנשי מקצוע, לטיפול רפואי אם צריך, לחזור ולהסביר שמה שקרה אינו באשמתה, ולחזור ולהגיד שאוהבים אותה, מכבדים אותה ודואגים לה. התמיכה הזו חשובה מאוד לכל אדם שנמצא במצב נפשי קשה, ובטח במצבים שלאחר אונס.
*התהליכים הפסיכולוגיים שתוארו כאן קיימים גם במקרים של גברים נפגעי תקיפה מינית ואונס, וכך גם התגובות החברתיות.
לחזור ולשנן ולהראות שמין אינו אלימות
בכל הנוגע לבני זוג קיימים או עתידיים של נפגעות תקיפה מינית ואונס, יש להתנהג בזהירות בעדינות ובאמפתיה גדולה, ולחזור ולשנן ולהראות שמין אינו אלימות, ואינו אלים, ואינו כוחני, אלא בא כפירוש לאינטימיות ולאהבה, ובטח ובטח שלא לנסות לשדל אותה לקיים יחסי מין כשהיא עוד לא מוכנה לכך, מה שעלול להחזיר את הטראומה.
גם כשהאשה מבינה שהיא בהחלט אינה אשמה בהיותה נפגעת אונס או תקיפה מינית, היא לעיתים רבות בוחרת לא להתלונן. רוב הנשים מעדיפות לשים את המקרה מאחוריהן, במקום נידח ושקט, ולהמשיך את חייהן הלאה. לפעמים הן מתנדנדות בין הרצון שהאנס ישלם על מה שעשה, ובעיקר יבין שעשה מעשה אסור, ושלא יעשה זאת לנשים אחרות - לבין חוסר הרצון לחזור ולשחזר את הטראומה ופחד גדול ממה שיצטרכו לעבור בחדר החקירות, פחד לעבור "אונס שני".
עוד טורים ומאמרים על תקיפה מינית ועל אונס
הכתבה הבאה תעסוק בתהליכי החקירה במשטרה ובבית המשפט.
טוקבק כדורבנות:
דורות של נשים נאנסו לפני שהתעוררה המודעות למשמעות / אנוסה
אני כבת 55 שנים היום. בעת שאני הייתי צעירה, היחס אל נשים היה מחפיר. אלה היו ימי ראשית הגלולה, וגברים היו בטוחים כי כל אשה הנוטלת גלולות נגד הריון הינה מופקרת וכי עצם נטילת הגלולות הוא סימן לכך שמותר לשכב איתה כי "זה מה שהיא מחפשת" (שאם לא כן למה היא לוקחת גלולות?). התמימות אז היתה גדולה. לא היתה יד מכוונת, לא היה מי שיתריע ולא היה קשר טוב עם דור ההורים, כך שהאמהות לא יכלו להדריך את הבנות. ובכלל, בת שלא היתה בתולה נחשבה פרוצה ומותרת לכל.
הלחץ על בנות היה בלתי נסבל, וכל גברבר ניצל חולשות ותמימות של נערות ללא כל יסורי מצפון. מניסיון אישי אני יכולה להעיד כי פעמים רבות הופעל עלי לחץ פיזי "מתון", ואף שלא שיתפתי כלל פעולה והייתי דוממת כאבן, נאלצתי לקיים יחסים רק על מנת שיתאפשר לי כבר להשתחרר וללכת הביתה. והמדובר הוא לא בפרחחים חלילה, אלא בבני טובים, רובם סטודנטים, שהיו בטוחים שזו הדרך הנכונה ולא העלו בדעתם שזהו אונס.
גם אני לא העליתי בדעתי שזה אונס, אלא האשמתי את עצמי שלא נלחמתי חזק יותר ולא עמדתי על דעתי בתקיפות. הייתי אז נערה חסרת בטחון וביישנית שבאה מעיר קטנה להתגורר בתל אביב ולא הבנתי כלל את כללי המשחק האכזריים. בעיניהם נחשבתי כ"מטומטמת שנותנת" ולכן יש לנצל זאת כמה שיותר ולסחוט את קליפת הלימון עד תום. זכורני בעיקר בחור ממשפחה ידועה ואמידה שלא נתן לי לצאת מדירתו אף על פי שהתחננתי וביקשתי ועמדתי בכל תוקף שאינני רוצה. בסופו של דבר הוא ממש שכב עמי בכוח וחשב כי "יצרי יתעורר במהלך האקט" - דבר שלא קרה. אמרתי לו אז שאני רואה זאת כאונס, אבל לא עלה בדעתי להתלונן במשטרה כי השוטרים היו פשוט צוחקים ומתלוצצים על חשבוני.
בקרבנו חיות נשים רבות , בנות דורי, המסתירות עובדות אלה מחמת הבושה. מידיעה אישית אני יודעת שנשים רבות "קיימו" בעל כורחן יחסי מין עם גברים, ולמעשה נאנסו על ידי עשרות גברים אבל לא הבינו זאת. אם ייעשה מחקר על נשים בנות 50 +, התוצאה תהייה מזעזעת. הדברים מוסתרים מתחת לשטיח. נשים אלה אינן מעזות כיום להשמיע את קולן, כי הן בעלות משפחה ואמהות לילדים ולא קל להיחשף בנושא זה. הן נושאות את העלבון והכלימה בליבן בלא כל אפשרות לפרוק את הכאב.
לדעתי, יש לחקור את הנושא ולהביא את צערו של דור נשים זה למודעות. שגם הגברים בני אותו דור (שגם הם אינם צעירים כיום) יבינו את שעוללו, ואולי חלקם אף יתנצל ויכה על חטא. לי אישית תהייה תחושת הקלה.
לפנייה לכתב/ת 
