זה מתחיל בבום

אור האולם כבה. דקות ספורות עד שהעיניים מתרגלות לחשיכה ואז זה מתחיל. בבום. לפנים. בלי אזהרה מוקדמת. להקתו של הכוריאוגרף הישראלי חופש שכטר במופע הביכורים שלה בארץ מכה בסנוורים, מכה מתחת לחגורה, בועטת לפנים וגורמת לך לרצות עוד. קשה שלא להבין איך הכתירו את היוצר הצעיר הזה בבריטניה כדבר הטוב הבא. קשה שלא להרגיש צביטה על כך שרק עכשיו הוא מגיע לפה, שאת כל שלבי הצמיחה וההתבגרות שלו כיוצר, "הרוויחו" אחרים.

Uprising. סדר חברתי שמבקש לכסות על כאוס (צילום: Ben Rudick) 

חושך. השורה נעלמת. ממנה נשארים שניים – שכטר ורקדן נוסף. אחד מול השני הם בונים מצבים – שליטה, משיכה, פלירטים מרומזים. הסאונד הצורמני, הרועש והמוכני משתלב בטרייבל ביט. גם התנועה חופשית, משתלחת, מתפרקת. שכטר מביא לבמה תנועה אגבית, ריקוד רחוב, Full Moon Party, שמקבל קונטקסט, מבנה ומסגרת.

הוא מצליח לעשות את זה מבלי לעקר את התנועה מהגולמיות שבה. "Uprising" היא יצירה שנשארת קרוב לאדמה, יוצאת ממנה ומתפלשת בה. הרקדנים צומחים מהרצפה ונמסים לתוכה. התנועה פרועה, משוקשקת, או אם תרשו לי בסלנג פחות מתפייט - שכטר "עושה שכונה".

הוא נעצר על השטח האפור המופקר שבין טפיחה על שכם למכה, בין חברמניות לברוטאליות, בין תרפיה קבוצתית לתגרה אלימה. הקבוצה השובבה הזו, הופכת באחת ליחידת לוחמה מאיימת שאיתה אין אלא ליישר שורה.

בשלב מסוים ה"הדדיות" הופכת לתכתיב. בתכנייה וגם בראיונות מדבר שכטר בהקשר ל"Uprising" על ניסיון לשבור את הקודים והדימוי הגברי. בעיני, גרעין העבודה המטרידה הזו, הוא סדר חברתי שמנסה לכסות על כאוס מהפכני ואובדן שליטה. מה שבטוח "Uprising" שולחת את הקהל להפסקה כשהוא טעון באנרגיה.

In Your Rooms. על בדידות הפרט בתוך הקבוצה (צילום: Ben Rudick) 

בחלק השני של הערב מציגה הלהקה את "In Your Rooms", יצירה שאפתנית מאוד מבחינת כמות הרקדנים והנגנים שעל הבמה והעושר המבני שלה. גם פה הכוריאוגרפיה של שכטר אוחזת חזק במושכות ולא נותנת לעצמה להיסחף אחרי גחמות או לטבוע במניירות של עצמה. גם פה, אין כמעט רגעים שאינם בשליטה מוחלטת והדינאמיקה הזורמת, נסמכת על חבורת רקדנים מיומנת ביותר.

זה מחול מתריס, מטריד, משתעשע, עוצמתי מאוד וסוחף. גם פה, התנועה שלוקחת לא מעט משפת הרחוב, החיים האורבאניים והקצב של המילניום החדש, משאירה אותך ישוב על קצה הכיסא מת שייקראו לך לעלות לבמה ולנענע. יש הרבה הומור בעבודה, אבל להסביר בדיחה זה כמו לקבור אותה, אז אין צורך. העבודה מלווה במוזיקה חיה מצוינת של שכטר שהוא גם מבצע לצד חבורת נגנים שתלויה בין שמים לארץ. השילוב בין פסקול אלקטרוני במהותו לנגינה Live בכלי מיתר, גיטרה בס, פרקשן ותופים, מוסיף לעבודה משהו אנושי, חם ומקרב.  

שפת הרחוב, החיים האורבאניים וקצב המילניום החדש בתנועה (צילום: Dee Conway)

צריך להחמיא לשכטר לא רק על המוזיקה, הכוריאוגרפיה, בחירת הרקדנים והתיפורים הרגישים בין מקטעי העבודה, אלא גם על קצב חילופי הדימויים שעליו למעשה היצירה הזו יכולה לקום או לפיול, לשאוב את הצופה פנימה או להשאיר אותו מרוחק ומחוצה לה. התאורה המצוינת שמלווה את העבודה שמה את התנועה בקונטקסט ונותנת לה מרקם קדורני, דקדנטי, עצבני ואצור כמו רגע לפני או אחרי הקטסטרופה הבאה.