"יד ושם" לשתיקת הנשים

בכל שנה אני עוצרת באותו רמזור

פרשת 'וירא', כמו יתר פרשות ספר בראשית, עמוסת סיפורים ומאפשת גם לדרשן עייף ומנוסה לרענן את דרשותיו מדי שנה. למרות הפיתוי שבשלל האפשרויות אני בוחרת לעמוד במריי ולחזור מדי שנה לאותו נושא בדיוק - אין מאחורי ואין מצדדי, אין יצירתיות ואין שבילים מסתעפים, בכל פעם שאני קוראת את פרשת 'וירא', אני מסוגלת לחשוב רק על העקידה, ובכל פעם שאני חושבת על העקידה, אני חושבת על המקום ששרה (לא) לקחה לעצמה בסיפור הנורא הזה. פרשת 'וירא' היא עבורי תמיד פרשת 'שתיקת שרה'.

בשביל ליישר קו עם הכעס הדרשני שלי על 'שתיקת שרה' אני צריכה להבהיר (את שנראה לי מובן מאליו) שאין בי טיפת הבנה וסלחנות ביחס לבחירה של אברהם להיענות לצו האלהי ולהעלות את בנו לעלה.

אברהם הוא גדול העוקדים

פעמיים עקד אברהם את שרה אשתו אל מיטות מלכים

פעמיים (כן, במצוות שרה) עקד אברהם את אם בנו הראשון, את הגר.

פעם אחת עקד אברהם את ישמעאל

פעם אחת עקד אברהם את יצחק

לפני מותו עוד הספיק אברהם לעקוד את ילדיו שנולדו לו מהפלגשים (כד, ו)

למה אני פותחת חשבון עם שרה ולא עם אברהם?

כמי שלא מסמפטת עקידות במשפחה (ובאופן כללי) החשבון האמיתי

שלי היה צריך להיות עם העוקד עצמו, עם אברהם. אבל עוקדים הם עוקדים ואני לא לגמרי יודעת מה עושים נגדם ובוודאי לא איך מדברים איתם. מה שאני כן יודעת הוא שסביב כל עוקד נמצאים מעגלים הולכים ומתרחבים של אנשים די סימפטיים שהיו יכולים לדעת והעדיפו שלא.

אברהם עקד ושרה שתקה, והמשא ומתן היחיד שאני מסוגלת לנהל הוא עם השותקות והשותקים. אז הפעם, כמו בשנה שעברה, וכנראה גם בשנה הבאה, פרשת 'וירא' מוקדשת בכעס, בכאב, בתסכול ובתחינה לשתיקת שרה.

המדרש המרגש של העקידה

קשה להפסיד בתחרות 'המדרש המרגש של העקידה' סיפור העקידה מכה כתוף ענק בחרדות העמוקות (ובכמה תשוקות מבהילות ואסורות מאד) של יחסי הורים וילדים. ובכל זאת, מתוך שלל המדרשים המסורתיים, יש מדרש אחד שנמצא אצלי תמיד בראש ובלב הבוכה של מדרשי העקידה:

"ושוב הלך השטן לשרה ונדמה לה לזקן, אמר לה: אברהם בעלך היכן הלך?

אמרה לו: למלאכתו הלך

ויצחק בנך היכן הלך?

אמרה לו: עמו הלך ללמוד תורה.

אמר לה: עלובה זקנה. איך יקהו שיניך על בנך שאינך יודעת שלזבוח אותו הוליכו בדרך.

באותה שעה הזדעזעו מותניה ונתחלחלו איבריה ולא היתה בעולם...

(אמר יצחק לאברהם) בבקשה ממך אבא מהר ועשה רצונך ואל תתעכב וגלול בגדיך וחגור מתניך, ושרפני יפה יפה, וטול אפר שלי והוליכו אצל שרה אמי ותניחו בתיבה בחדר שלה, ובכל שעה ושעה שהיא נכנסת בחדר שלה, תזכור את יצחק בנה בבכי."

המדרש הולם בנו בבחירתו לעמת בין התמימות של האשה המבוגרת והמנוסה "למלאכתו הלך" לפקחון העצוב של הילד: "אבא... שרפני יפה יפה". הילד הצעיר יודע את שאמו מבקשת להעלים מעצמה, יש אבות ששורפים ילדים (והאבא הזה הוא שלי...).

בשיא העקידה מבקש יצחק, כך לפחות נדמה לי, להפגיש את אמו הזקנה והמנוסה עם המציאות המטורפת בתוכה היא חיה את חייה. הוא מבקש לכפות עליה לראות לאחר מותו, את שהייתה אמורה לראות בחייו: "טול אפר שלי והוליכו אצל שרה אמי... ובכל שעה ושעה שהיא נכנסת בחדר שלה תזכור את יצחק בנה בבכי". גם יצחק לא מדבר עם העוקד אלא עם השותקת, ונדמה לי שהנחיות אחרונות אלה שנותן הנעקד לעוקד תובעות מאמא להיכנס לסיפור, הן מודיעות לה שזכות ה'לא ידעתי' לא עומדת להגנתה בבית הדין של הילדים.

שרה המקראית מבקשת להשאר מחוץ להיסטוריה של העקידה. הדרשן, בעזרת דמותו הילדותית של יצחק, מבקש לדחוף לה את האפר הכי קרוב והכי עמוק שאפשר.

מחשבות על תוקפנות ביחס למקורות – ל'אשתו של' מבית המדרש של הטוקבקים  

בשבוע שעבר כתבה לנו (לי?) 'אשתו של' (23) 'וידוי' שמעלה סוגיה מרכזית בלימוד תורה:

"...אך מעל לכך, הדבר העיקרי, הוא איך שואלים. וכאן אני מתוודה שעיקר ההתכווצויות שלי מגיעות בקוראי את דבריך. ... חסר לי לשמוע שקטונו כולנו מלהבין כהוא זה מהדמויות בתורה, מהנהגתו של ה' בעולם, מבחירתו באבות ובמשה כראשוני העם. חסרה לי רמה בסיסית של אמונת חכמים, הכרה בכך שהתנאים והאמוראים היו במקום אחר מאיתנו. חסרה לי קבלת העול, זו שמדורשת מאיתנו להרכין ראש לעתים גם כאשר היינו רוצים שדברים ייראו אחרת. ואחרי כל זאת, אפשר להתחיל ולהקשות, ולשאול ולנפץ ולנתץ את כל המיתוסים המובנים מאליהם. אבל רק לאחר כל זאת. ... מנחם אותי מאד לדעת שגם בתורה היו בעיות זוגיות, והדבר חוזר אצל כל האבות. אולי המילה שחסרה לי, זו עדינות. ההרגשה שלי שמתלווה לדברייך היא תמיד של מלחמה."

החמלה האמיתית, הבריאה, הלא מעושה, מגיעה להבנתי רק לאחר שאנחנו מתירים לעצמנו את התסכול, הכעס, הפגיעות וכל יתר התחושות הקשות. בשביל ליצר חמלה צריך לשחרר כעס ולפרוק אלימות והמקום (כן, במובן הדתי של התואר 'המקום') לשחרור אלימות הוא באמנות. בכתיבה, בפיסול, בכל סוג של יצירה. אמנות היא המקום בו האלימות לא פוגעות אלא בונה. זה מגרש המשחקים אמיתי של החיים, ומגרש המשחקים של היצירה עבורי (ונדמה לי שעבור כל בית המדרש שלנו) הוא התורה וכל כך למה?

כי התורה חזקה בהרבה ממני. היא סלע. היא עץ ששורשריו העמוקים לא יעקרו על ידי הזעם שלי. התורה שרדה אלפי שנות כאב וזעם אנושיים והיא תשרוד גם את אלו שלי. במובן זה התורה היא כמו רחם ענק, כמו הורה שחיבוקו מציע קירות ביטחון שאין למעלה מהן. התורה יכולה להכיל את הזעם שלי. אין לי צורך לגונן עליה מפניי וזה מרגיע ומאפשר. נדמה לי שמי שמרשה לעצמו לפרוק זעם באמנות - להילחם עם התורה - יכול למצוא מקום נוח לחמול על אנשים חיים.

ודבר שני, ולא פחות חשוב, יש כמה מקומות בחיים בהם אין לי שום יכולת לפתח חמלה, הבנה, הומור או מורכבות של מחשבה ואחד מהם, אולי המרכזי שבהם, הוא שתיקת האמהות. שרה הייתה אמורה לדעת על העקידה. אנחנו מצווים לשמור על הילדים. ומול הורים שבוחרים לא לראות ולא לשמוע, אני מודה, אובדת לי החמלה.