הילד צריך דיאטה? אל תגלו לו!

כמעט כמו כשמדובר בסקס, גם על דיאטה לא כדאי לדבר לפני הילדים. לפחות לא עד גיל ‭.12‬

כמו בסקס, ילדים לא תמיד מפרשים נכון את מה שהם שומעים או רואים. בטח גם אתם שמעתם פעם ילדה בגיל הגן מסבירה לחברתה למה לא כדאי לה לאכול לחם ‭")‬כדי שלא תהיי שמנה כמו פיל‭.("‬ אז זהו, זה מה שקורה כשמבוגרים מדברים חופשי על דיאטה עם ילדים קטנים.

אתם ודאי מרימים גבה ותוהים איך אפשר לא לשתף את הילד בדיאטה, הרי התיאוריה טוענת ש"יפה שעה קודם‭."‬ נכון, ואפילו יותר מכך: ככל שנקדים לטפל בעודף המשקל של ילדנו, הסיכוי שלו לפתח עודף משקל כבוגר יקטן והסיכון שלו למחלות מסוימות (כמו סוכרת) יצטמצם, שלא לדבר על כך שהשמנה פוגעת בחוסן הנפשי ובביטחון העצמי של הילד. ובכל זאת, יש לטפל בבעיית עודף המשקל של הילד בלי לשתף אותו בתהליך.

משקלם של ילדים היה תמיד נושא לדיון בין הורים לבין עצמם ובין ההורים לבין אנשי מקצוע. אבל אם לפני שנים הטענה הרווחת של הורים היתה שהילד אוכל מעט מדי, היום החשש הנפוץ הוא הפוך: שהוא אוכל יותר

מדי. לחשש הזה יש על מה להסתמך: כל ילד רביעי בארץ מצוי בעודף משקל. למרות השכיחות הגדולה יותר של התופעה, הילדים השמנים של היום סובלים יותר מהילדים השמנים של פעם, כיוון שרזון בחברה של ימינו נחשב לאחד מסמלי ההצלחה. גם הורים מודעים לכך.

גיל המינימום

למה לא לחשוף את הילדים לפני גיל 12 לכך שהם זקוקים לדיאטה? כי עד אז הם ממילא לא מחליטים מה הם אוכלים. ההורים הם שקובעים: הם שעורכים קניות, מבשלים, מארחים, מבלים עם הילדים בחוץ. גם אם יש לילדים חלק בבחירת סל הקניות בסופרמרקט, בהשפעת פרסומות או חשיפתם למוצרים שונים אצל חברים, בסופו של דבר ההורים הם שמחליטים מה ייכנס הביתה ומה ייאכל בבילוי מחוץ לבית. ככל שהילדים מתבגרים, הם מבלים חלק גדול יותר מזמנם ללא הוריהם ומחוץ לטווח ההשגחה שלהם – וכך גם המזון שהם אוכלים נמצא יותר בשליטתם הן מבחינת כמויות והן מבחינת החלטה מה יאכלו.

שיתוף הילדים בתהליך הירידה במשקל דורש מהם קבלת אחריות ואפילו חלק מהאחריות לתוצאות. אבל בגילים הצעירים הם לא מסוגלים לקחת על עצמם אחריות כזו, גם אם נדמה לנו ש"הם מבינים את הבעיה שלהם" וגם אם יש להם לכאורה מוטיבציה. לעיתים, אגב, המוטיבציה לירידה במשקל היא רק של ההורים. הילד פשוט לא מבין למה הוא צריך לעשות דיאטה.

קחו לדוגמה את גיל המינימום ללימוד נהיגה: יש נערים שכבר בגיל 15 הם בעלי מימדים פיזיים שמאפשרים להם להגיע לדוושות ולהיעזר במראות בלי בוסטר, אלא שלאוחז בהגה נדרשים גם שיקול דעת ותובנות שנרכשים עם הגיל, ולכן הם לא יכולים להוציא רשיון נהיגה לפני גיל ‭.17‬ כך גם כשמדובר בילדים שאנחנו מצפים מהם ש'ינהגו' את הדיאטה שלהם. גם מבוגרים שעודף המשקל שלהם מהווה סכנה בריאותית אמיתית מתקשים להתמיד בתוכנית דיאטה זו או אחרת – ועל אחת כמה וכמה כשמדובר בילד או ילדה צעירים.

במקרה של דיאטה לילדים צעירים תיתכן 'הצלחה' לטווח הקצר. כולם ישקיעו: ההורים בהסעות ובליווי, בקניות ובבישולים המתאימים, ואילו הילדים יתבקשו לרוב להתאפק / לוותר / להתנזר / לספור מה שהם אוכלים וכו‭.'‬ אבל ההתעסקות בנושא היא בעצם גול עצמי, כי במקום שהדיאטה תשתלב בחיי הילד, הילד משתלב בדיאטה. תהליך שמקשה על כל המשתתפים להתמיד בו. והרי המטרה היא התמדה לאורך זמן. אם ילד לא עמד בדיאטה בטווח הארוך, הרי שכשיגיע לגיל שבאמת אפשר להתחיל בתהליך של ירידה במשקל הוא יהיה אחרי חוויה של דיאטה ככישלון. מהמקום הזה קשה יותר להתחיל בדיאטה.

עד גיל 12 אתם מחליטים מה הילד יאכל. צילום: ויז'ואל/פוטוס

הדרכה להורים

על פי מחקרים ועבודות בארץ ובעולם, תהליך של ירידה במשקל בילדים מוצלח יותר בטווח הקצר והארוך כאשר ההורים מקבלים הדרכה בנושא תזונה והרגלי אכילה, ללא שיתוף הילד. במסגרת ההדרכה לומדים כיצד יש לחלק את האחריות בין הילד להורה בכל הקשור לאוכל. ההורה אחראי על מה הילד יאכל (מלאווח או כריך גבינה‭,(‬ מתי יאכל (כל חצי שעה או כל שעתיים) ואיך יאכל (בשכיבה מול הטלוויזיה או בישיבה ליד השולחן במטבח‭.(‬

לא שואלים את הילד "מה אתה רוצה לאכול‭,"?‬ ואם הוא לא רוצה את המזון המוצע אין להציע לו מיד תחליפים. מובן שהתפריט צריך להיות ידידותי לילד. דיאטנית או דיאטן יכולים להתאים לו תפריט שמשלב את רכיבי המזון הדרושים באופן שחביב על ילדים. האחריות של הילד – בין אם הוא בעודף משקל או רזה ש"לא אוכל כלום" (במרכאות או בלי) – היא כמה לאכול.

חשוב ללמוד מהן האפשרויות העדיפות – אפשרויות שעליהן ההורים מחליטים. למשל, שלושה תפוחי אדמה אפויים שווים בערכם הקלורי לתפוח אדמה אחד מטוגן כצ'יפס. אם ניתן לילד שני תפוחי אדמה אפויים במקום צ'יפס (מתפוח אדמה אחד) – הוא עדיין יקבל פחות קלוריות ויאכל למעשה פי ‭.2‬ ברגע שהכמויות יורדות מסדר היום בבית, קל יותר לשני הצדדים. האתגר הגדול באמת הוא לא לעשות עניין מכמויות, והוא כרוך במאמץ גדול של ההורים. בכל מקרה, ההרגלים האלה

מוכרחים להיות ידידותיים, הגיוניים ובני ביצוע - אחרת אי אפשר יהיה להתמיד בהם.

ילדים מגיל 12 ומעלה מבקשים פעמים רבות עזרה בירידה במשקל, ואז הסיכוי להצלחת הדיאטה גדל. אי אפשר להתעלם מהעובדה שילד בעודף משקל שיוצא מהבית לבית הספר, לחברים או לביקור משפחתי, לא פעם יוצא לקרב או למלחמה. הילדים האחרים מתייחסים למשקלו, מודעים לרגישותו לעניין, מסבים את תשומת ליבו לכך ופוגעים בו. לא פעם מצטרפים ל'נשמות הטובות' גם שכנים, סבתות ואחרים. מה משותף לכולם? הכוונות הטובות. הם מתערבים בצלחתו של הילד ומעירים בכל הזדמנות.

אסור לנו, ההורים בבית, לפתוח מול הילד חזית נוספת עם הערות וגערות על תפריטו והופעתו. חובה עלינו לתמוך בו. ילד ש'עושה דיאטה' ולא מקפיד על התפריט קלה כחמורה, חשוף יותר לביקורת בבית ולמתחים שאפשר לחסוך מכולם. אם הילד זוכה לתמיכה ולא לביקורת, מסירים ממנו את האחריות לירידה במשקל, והדינמיקה בבית משתנה לטובה. 

להפוך את הדיאטה להרגל

דיאטה אינה תופעה זמנית, אלא כרונית. דפוסים וכללים שמיישמים כל הזמן. כל החיים. לדיאטה יש להתייחס כחלק מהווייתנו ומאיכות חיינו, כמו נושאים אחרים שאנחנו מנחילים לילדים, למשל היגיינה (צחצוח שיניים, מקלחת יומית וכו‭('‬ ותרבות פנאי (צפייה בטלוויזיה, חוגים וכו‭.('‬

בדומה לשומרי כשרות או לצמחונים, שמאמצים תפריט מסוים, גם אצל שומרי הגזרה ושוחרי הבריאות מרכיבים מסוימים יככבו בתפריט ואחרים ייעדרו ממנו. בלי פילוסופיות או תיאוריות מסובכות, הילדים גדלים לתוך מציאות כזו. גם אם התפריט במסיבות יום הולדת או אצל חברים הוא אחר, הם יודעים ומקבלים בקלות ובטבעיות (לרוב הרבה יותר מהוריהם) ש"בבית שלנו אוכלים ככה‭."‬ לא צריך לפחד מזה.

כעיקרון, אפשר לאכול הכל. השאלה היא התכיפות של מזונות שאינם רצויים, שלא לומר מזיקים, ולא רק בגלל השומן והסוכר שתורמים קלוריות והרבה, אלא גם בגלל כמויות גדולות ומיותרות של מלח, צבעי מאכל ועוד.

• הכותבת היא דיאטנית קלינית, מקימה ומנהלת אתר דיאטנט . ‭‬