"בעלי, אני מאוד מאוכזבת ממך!"
נמאס לך לשמוע טענות מאשתך על התפקוד שלך בבית? לאורן רוזנשטיין יש רעיון בשבילך. שלח אותה לחו"ל לכמה ימים. לפני שאישתו נסעה הוא היה בטוח שלא יצליח להחזיק את הבנות בחיים יותר משעה, אבל אחרי כמה ימים הבין שאפילו לאמא יש תחליף
נכון, מותק
האמת, צדקה במידה מסוימת. אני אכן מעדיף שהיא תקבל את ההחלטות ותנהל את העניינים, ואני רק אבצע את המדיניות שקבעה. מצבי הזכיר אז את הבדיחה על הגבר שאשתו חוזרת הביתה, ומיד צועקת עליו: "תתפשט". כשהוא עירום היא צועקת: "תזחל על ארבע". כשהוא זוחל היא צועקת: "תנבח שלוש פעמים". הבעל נובח: "הב הב, הב הב". האישה מתרגזת וצועקת: "אמרתי שלוש, נבחת ארבע". הבעל עונה: "מה, אין לי מילה בבית הזה?"
רוצים דוגמאות? ברור שכן. כולם אוהבים לכלוך מבתים של אחרים.
בישלתי לילדה הגדולה שלנו קציצות. אשתי אמרה לי: "אבל למה חריף? רק אתה אוהב חריף בבית הזה. היא לא תאכל את זה". שבועיים אחר כך עשיתי נגלה לא חריפה, והיא אמרה: "מה קורה לך? אין לזה טעם".
חפפתי לילדה את הראש, היא אמרה לי: "לא צריך, אתמול כבר חפפנו ואנחנו עושים יום כן - יום לא". לא חפפתי, היא אמרה לי: "אתה לא יודע שבימי שישי תמיד אנחנו חופפים לה? אין לך מושג קלוש מה קורה בבית הזה, נכון?".
קניתי לילדה שמלה, היא אמרה לי: "מה קרה לך? יש לשמלה כתפיות. אתה רוצה שהיא תישרף?". אחרי שבוע חזרתי הביתה עם שמלה ארוכה, והיא אומרת: "שרוולים ארוכים? בקיץ? מי נתן לך רישיון להורות?".
אני מביא נעליים, והיא אומרת שלילדה כבר יש מספיק זוגות והיא לא צריכה עוד אחד. אני מביא מעיל, היא אומרת שהוא כבד מדי. החולצה סינטטית מדי, האוכל מעובד מדי והבובה דומה מדי לשמונה האחרות שכבר יש לילדות.
ואז קרה הנס
בקיצור, את כל העלבונות שאנחנו מטיחים בנשים לאורך שנים, על הנהיגה שלהן, הבישול שלהן, החרדות שלהן, זה שהן רצות כמו, נו, אתם יודעים, בנות! על כל אלה הן נוקמות כשמגיע שלב ההורות. אין דבר שאנחנו עושים בלי אישור מראש שלא זוכה לביקורת. אין יוזמה שלא נפסלת. אין רעיון שלא נרמס.
אז זו הפתעה שאנחנו כבר לא שותפים? מי בכלל רוצה להיות שותף בחברה שמנוהלת ככה? מי רוצה להיות חבר של הבוס כשהבוס לא מפרגן. עושים את העבודה והולכים הביתה (מה גם שעובדים מהבית, אז בכלל נוח ללכת).
ואז, יום אחד, קרה הנס. אשתי נקראה לנסיעת עבודה של יומיים. כל התרגילים שהיא עשתה לפני כן כדי לחמוק מנסיעות כאלה, לא פעלו בפעם הזאת. היה חיוני שהיא תעלה על מטוס ותטוס.
היא היתה בטוחה שכשהיא תחזור הביתה היא תמצא שלוש גוויות, אחת גדולה ושתיים קטנות, מיובשות מצמא, פניהן מיוסרות ממכאובים שנובעים מרעב נוראי ומבחר תאונות, סימני הבדידות יחרצו את פנינו, ועל הקירות יהיה גרפיטי אנרכיסטי של תלתלים, שד והמילה "למה?". האמת היא שגם אני הייתי חרד. איבדתי לחלוטין את האמונה שאני יכול להשאיר את ילדותיי בחיים אפילו שעה.
כשהיא חזרה מהנסיעה, היא גילתה את האמת הכאובה: אין אדם שאין לו תחליף. אפילו את אמא אפשר להחליף, לפחות זמנית. השאלה היא רק מה המחיר. במקרה הספציפי, המחיר היה בערך 170 שקל לבייביסיטר מסביב לשעון, 22 שקל לשוקולד (מדהים מה ילד שלא אכל שוקולד מעולם יסכים לעשות כדי לקבל את הקובייה השנייה בחייו), 1,223 שקל לנגן די-וי-די נייד ו-146 שקל לארבעה סרטים.
הילדה הגדולה קיבלה הרעלת סוכר, הקטנה בעיוורון זמני מרוב צפייה במסך מרצד, והן היו מאושרות כמו שניים מהגמדים של שלגיה.
לאשתי אמרתי: "בשורה טובה. את יכול למות בשקט. כשלא היית גם עשיתי סקר שוק וגיליתי שאני מוצא לך מחליפה תוך 12 יום כי כולן רוצות לאמץ את הילדות המדהימות האלה. תודה על העצות, אבל מעכשיו אני מסתדר. רצית שותף. יש לך שותף. ואגב, גם הקציצות שלך תפלות".
תאמינו לי, הדרך לשלום בית מתחילה בנסיעה אחת קצרה אך משמעותית.
- אורן רוזנשטיין הוא
אבא לשתיים, מחבר הספר: "מזל טוב, אתה בהריון".
לפנייה לכתב/ת 
