לבן בחלום שחור

"הטיגריס הלבן" הוא זוכה פרס בוקר לשנת 2008. מחברו ארבינד אדיגה נולד ב-1974 בהודו וחלק ניכר מילדותו שהה באוסטרליה. את לימודיו האקדמיים עשה באוניברסיטאות היוקרתיות של קולומביה (ארצות הברית) ואוקספורד (בריטניה). תקופה מסוימת שימש ככתב ה"טיים מגזין" בהודו, ופרסם כתבות גם ב"פייננשל טיימס", "האינדיפנדנט" וה"סאנדיי טיימס".

מר ראש הממשלה,

את אחד הדברים האלה לימדה אותי פִּינקי מדאם, מעסיקתי-לשעבר ואשתו-לשעבר של מר אַשוֹק המנוח; ובשעה 23:32 היום, שזה לפני עשר דקות בערך, כשהקריינית של 'רדיו כל-הודו' אמרה, "ראש הממשלה ז'יבאו יבוא בשבוע הבא לביקור בבנגלור", אמרתי את הדבר ההוא תיכף ומייד.

למעשה אני אומר את הדבר ההוא בכל פעם שמבקרת בארצנו אישיות חשובה כמוך.

ולא שיש לי משהו נגד אנשים חשובים. בדרכי שלי, אדוני, אני מחשיב את עצמי לאחד מכם. אבל בכל פעם שאני רואה את ראש הממשלה שלנו ואת עוזריו הנכבדים נוסעים לנמל-התעופה ברכבים השחורים שלהם ויוצאים ועושים בפניכם את כל ההצגה של הנָמַסְטֶה מול מצלמות הטלוויזיה ומספרים לכם כמה הודו מוסרית וקדושה, אני מוכרח לומר את הדבר הזה באנגלית.

רגע, אתה באמת עומד לבקר אצלנו השבוע, הוד מעלתך, נכון? לרוב אפשר לסמוך על 'רדיו כל-הודו' בעניינים כאלה.

צוחק איתך, אדוני.

חה!

בגלל זה אני רוצה לשאול אותך ישירות אם באמת תבוא לבנגלור. כי אם תבוא, יש לי משהו חשוב לספר לך. תבין, הקריינית ברדיו אמרה: "מר ז'יבאו נטל על עצמו משימה: הוא מבקש לדעת את האמת על בנגלור".

הדם קפא בעורקי. אם יש מישהו שיודע את האמת על בנגלור, זה אני.

הדבר הבא שאמרה הקריינית היה, "מר ז'יבאו רוצה לפגוש יזמים הודים ולשמוע על סיפורי ההצלחה שלהם מפיהם". היא הרחיבה קצת. מסתבר, אדוני, שאתם הסינים הרבה יותר מתקדמים מאיתנו בכל התחומים, אבל אין אצלכם יזמים. והאומה שלנו, למרות שאין לה מי שתייה, אין חשמל, אין מערכות ביוב, תחבורה ציבורית, תודעת ניקיון, אין משמעת, נימוס או דיוק, יזמים דווקא לא חסרים לה. אלפים על אלפים. במיוחד בתחום הטכנולוגיה. והיזמים הללו - אנו היזמים - הקמנו את כל החברות למיקור-חוץ שלמעשה מתַפְעלות את אמריקה בימינו.

אתה מקווה ללמוד איך ליצור כמה יזמים סינים, זו הסיבה לביקורך. זה עשה לי הרגשה טובה. אבל אז קלטתי שבהתאם לכללי הטקס הבינלאומיים, ראש הממשלה ושר החוץ של ארצי יקבלו את פניך בזֵרים, בפסלים קטנים של גנדי עשויים מעץ אלגום, תשורות שתיקח איתך הביתה, ובספרון מלא במידע על הודו - עבר, הווה, עתיד.

באותו הרגע הרגשתי שאני חייב לומר לך את הדבר ההוא באנגלית, אדוני. בקול רם.

זה היה בשעה 23:37. לפני חמש דקות.

האמת מאחורי בנגלור והודו (צילום: רויטרס)

אני לא אחד שרק מחרף ומגדף. אני איש מעשה, מאמין בשינויים. החלטתי בו-במקום להתחיל להכתיב מכתב הפונה אליך.

בראש ובראשונה, הרשה לי לספר לך על הערצתי הרבה לאומה הסינית עתיקת-היומין. קראתי על ההיסטוריה שלכם בספר, סיפורים מלהיבים מהמזרח האקזוטי, ספר שמצאתי על המדרכה, עוד בימים בהם חיפשתי לזכות בהארה כלשהי על-ידי נבירה בשוק הספרים המשומשים של יום ראשון בדלהי העתיקה.

הספר הזה סיפר בעיקר על שודדי-ים ועל זהב בהונג-קונג, אבל היה בו גם חומר רקע שימושי: נכתב בו שאתם הסינים אוהבי חופש וחירות אישית. הבריטים ניסו להפוך אתכם למשרתיהם, אבל אתם לא איפשרתם להם לעשות זאת. את זה אני מעריץ, אדוני ראש הממשלה.

שלוש אומות בלבד לא נכנעו מעולם לעול שלטון זר: סין, אפגניסטן וחבש. אלה שלוש האומות היחידות שאני מעריץ. מתוך כבוד לאהבת החירות שאותה הוכיח העם הסיני, וגם מתוך אמונה שעתיד העולם מצוי בידיהם של האדם הצהוב והאדם החום – מאז שאדוננו, האדם לבן העור, השחית את עצמו במעשי-סדום, שימוש בטלפונים ניידים והתמכרות לסמים - אני מציע לספר לך, חינם אין כסף, את האמת על בנגלור.

בכך שאספר לך את סיפור חיי.

אתה מבין, כשתבוא לבנגלור ותעצור ברמזור, ייגש למכונית שלך בריצה איזה ילד וינקוש על החלון, וביד השנייה יראה לך עותק פיראטי של ספר אמריקאי ללימוד עסקים, עטוף יפה בצלופן והכותרת שלו היא משהו כמו: עשרה סודות להצלחה עסקית! או הפוך ליזם בתוך שבוע ימים!

העתיד זה אני.

במונחים של השכלה רשמית, יכול להיות שאני קצת לוקה בחסר. אם לדבר גלויות, מעולם לא סיימתי בית-ספר. למי אכפת! גם לא קראתי הרבה ספרים, אבל קראתי את כל הספרים החשובים. אני יודע בעל-פה את יצירותיהם של ארבעת המשוררים הדגולים של כל הזמנים - רוּמי, איקבּאל, מִירזה גאליבּ, ועוד אחד ששמו פרח מזכרוני כרגע. אני יזם אוטו-דידקט.

זה הסוג הטוב ביותר של יזמים, תאמין לי.

אחרי שתשמע את הסיפור על איך היגעתי לבנגלור ואיך הפכתי לאחד מאנשי העסקים המצליחים ביותר בה (אם כי כנראה אחד הפחות מוכרים), תבין כל מה שאפשר להבין על איך נוצרת יזמות, איך מטפחים אותה ואיך מפתחים אותה במאה העשרים ואחת, המאה המהוללת של האדם.

ובאופן יותר ספציפי, המאה של האדם הצהוב והאדם החום.

אתה ואני.

קצת לפני חצות עכשיו, מר ז'יבאו. זמן מצוין לדיבורים, מבחינתי.

אני נשאר ער כל הלילה, הוד מעלתך. וחוץ ממני אין אף-אחד במשרד בן ארבעה-עשר המטרים הרבועים שהוא שלי ורק שלי. רק אני והנברשת מעלי, למרות שלנברשת יש אישיות משל עצמה. חתיכת דבר ענקי זה, מלאה חתיכות זכוכית בצורת יהלומים, ממש כמו אלה שהיו מראים בסרטים של שנות ה-70.

למרות שדי קריר בלילה בבנגלור, הוספתי מאוורר ננסי - חמישה להבים מכוסים בקורי עכביש

 - ממש מעל לנברשת. אתה מבין, כשהמאוורר מסתובב, הלהבים הקטנים חותכים את האור של הנברשת וזורקים אותו בכל החדר. ממש כמו אורות הפְליקֶרים בדיסקטוקים הכי טובים בבנגלור.

זה המשרד היחיד בבנגלור בגודל ארבעה-עשר מטרים רבועים שיש לו נברשת משלו! למרות זאת, זו מאורה, ואני יושב בה כל הלילה. זו הקללה הרובצת על היזם. מחויב להשגיח על העסק שלו יום ולילה. עכשיו אני הולך להדליק את המאוורר הננסי, כדי שהאור של הנברשת יסתובב בכל החדר. אני ברגוע, אדוני. מקווה שגם אתה.

בוא נתחיל.

לפני שנתחיל, אדוני, המשפט שאותו למדתי ממעסיקתי-לשעבר פִּינקי מדאם אשתו-לשעבר של מר אַשוֹק המנוח הוא:

פשוט בדיחה מזויינת.

מתוך "הטיגריס הלבן", הוצאת פן וידיעות ספרים, תרגום מאנגלית: יואב כ"ץ, 298 עמ'