חצי שירה: מה גרם לי להתמיד ודייט ראשון מוצלח
50 ק"ג אל תוך הדיאטה, שירה וסרמן מחליטה לעזוב את חממת קבוצת התמיכה ובונה לעצמה מערכת חוקים ותפריטים משלה. על הנשק הסודי שגרם לה להמשיך ולהתמיד, המכרים שלא זיהו אותה ברחוב, האוכל שהפך מאויב לידיד והדייט הראשון בגרסה המצומצמת. חצי שירה – פרק רביעי
קשה לשכוח את השבוע הראשון ללא השקילה בקבוצה. ההרגשה הייתה מוזרה, האחריות גדולה. גדולה מאוד. אשקר אם אומר שלא חששתי.
אבל החלטתי לקחת על עצמי את האחריות על גופי, וכדי שזה יצליח בניתי תכנית עבודה - יום שישי נקבע להיות יום השקילה השבועי. בפעם הראשונה בחיי קניתי משקל, ולא הייתי צריכה לדאוג שהוא יעמוד במשקלים כבדים במיוחד.
הטורים הקודמים שלי:
- לא הייתי שמנה, הייתי מלכת השמנות
במשך השבוע הראשון ללא הקבוצה אכלתי לפי תפריט שבניתי לעצמי, שכלל ירקות טריים, דגים, אורז מלא ובטטות - אוכל בריא, משביע ומזין.
בעקבות השינוי בתזונה התחלתי לפתח בעצמי מתכונים חדשים ומיוחדים. הפכתי עשרות מתכונים מעולים באינספור ספרי בישול לגרסאות דיאטטיות ולא פחות טעימות.
הנשק הסודי להתמדה – קינוח שבועי
עם הזמן, כשהבנתי שבלי מתוק זה לא יעבוד, חוקקתי לעצמי חוק חדש. לא משנה אם ירדתי או עליתי במשקל, כל שבוע אכלתי קינוח אחד לפי בחירתי. זה מה שהחזיק אותי את כל השבוע. בין אם זה היה בבית קפה עם חברות או עם עצמי בגלידריה השכונתית, זללתי פעם בשבוע מנה אחת, הכי טובה ומשובחת, וכמובן – בלי כיבודים. באותם רגעים הקלוריות לא עניינו אותי. זה היה הנשק הסודי שלי להמשך הירידה במשקל.
השבועות עברו, והקילוגרמים ירדו, אמנם לא באותו קצב של ההתחלה אבל בקצב שבהחלט היה נורמלי ביחס למה שעבר על הגוף שלי בשנה האחרונה.
גברת עם סלים. עושה קניות בשוק ומבשלת בבית. שירה אחרי שהורידה 30 ק"ג ממשקלה (צילום: האוורד ארנשטיין)
בתחילת כל שבוע ערכתי ישיבה שבועית עם עצמי. ישבתי מול היומן ובניתי תפריט לפי תוכניותי לאותו שבוע. למרות שגרתי לבד באותה תקופה, לא ויתרתי על ארוחות ביתיות חמות. אנשים לעיתים הרימו גבה כאשר אמרתי להם שאני מבשלת המון. "הרי את לבד, למה את צריכה להכין כל כך הרבה אוכל?" התעניינו רבים. כנראה שהם חשבו שגזר דינם של אנשים שחיים לבד הוא לאכול לחם עם חביתה כל הזמן.
אבל הלבד הזה לא נשאר הרבה זמן, עם הקילוגרמים שהלכו הגיע גם הרבה כוח והרבה בטחון עצמי, לא מאוד גבוה, אבל הוא היה שם, הרבה יותר מבעבר.
הדייט הראשון בגזרה החדשה
ככל שקיבלתי יותר חיזוקים ומחמאות מהאנשים שסבבו אותי התחזקתי יותר והתחלתי להאמין בעצמי. עדיין הייתי רווקה, אך מסתבר שדי מבוקשת. באותה תקופה חברה ביקשה להכיר לי ידיד שלה. התכתבנו במיילים, שלחתי לו תמונה,
הוא התלהב. כשדיברנו בטלפון לפני הפגישה שאלתי אותו אם הוא אוהב "מלאות" כי אני כזו. הוא אמר שאין לו בעיה עם מלאות.
הגעתי לדייט הזה מתוחה במיוחד. אחרי הכל, הדייט הקודם שהיה לי, לפני אי אלו קילוגרמים, השאיר בי טעם רע וגם קצת עצב.
בעודי עומדת ומחכה, צעד לעברי בחור גבוה וחמוד שנראה בדיוק כמו בתמונה ששלח לי. הוא ניגש אלי, לחץ את ידי וצחק לעצמו. תסריטי האימה בראשי החלו לרוץ בקצב מטורף: למה הוא צוחק, חשבתי לעצמי, בטח עוד אחד שיסתובב וילך, עכשיו זה רק שאלה של זמן.
לאחר שהתיישבנו בבית הקפה אזרתי אומץ ושאלתי אותו למה הוא צחק כשראה אותי. הוא אמר שבטלפון אמרתי שאני מלאה, והנה הוא ראה אותי ואני ממש חתיכה. לא יכולתי להסתיר את האושר העילאי שהציף אותי. סוף-סוף קיבלתי את התשובה היפה שכה חיכיתי לה שנים רבות. תמיד חלמתי ששירה היפה תפרוץ החוצה ותכבוש את העולם והנה זה קורה.
אבל הדייט הזה לא היה אהבת חיי, וגם לא הרבה אחרים שבאו אחריו, אבל את זה נשמור לטורים הבאים.
אנשים לא מזהים אותי ברחוב
באותו שלב בחיי הייתי עסוקה בעצמי, במהפך שעברתי, בגוף שלי. ידעתי שהאהבה תגיע בשלב המתאים, כבר לא יכולתי להאשים את השומן. לא הייתי רזה, אבל בהחלט התחלתי להתחטב, ומחודש לחודש האימונים במכון הכושר רק גרמו לי לאהוב את עצמי יותר.
הגעתי לשלב מדהים שבו החברים הטובים של הורי, המורה מהתיכון, המדריך מהצופים, כל אלה עברו לידי ברחוב ולא אמרו שלום, כי פשוט לא זיהו אותי. ברגעים כאלו הבנתי את גודל המהפך שעברתי.
לסביבה תפקיד חשוב מאוד במהפך הזה. החל מחבריי לעבודה, שצחקו עליי, באהבה כמובן, שאני מספיקה ללבוש כל בגד חדש רק פעם אחת כי שבוע לאחר מכן אני כבר במידה שונה ועד לאחרים שביקשו לדעת איך אני עושה את זה, מה הסוד שלי להרזיה, כמה ספורט אני עושה ומה בדיוק אני אוכלת.
55 ק"ג פחות. העצמות מתחילות לבלוט
הסברתי לכולם שהשינוי הוא בראש, ולא משנה אם תאכלו אורז או תפוח אדמה לארוחת צהריים, זה הכל בראש, זה שינוי המחשבה, זה מה שהחזיק אותי ולא נתן לי להישבר.
כאשר הבאתי איתי ארוחת צהריים בקופסה לעבודה, אנשים נעצו מבטי הערצה באוכל הבריא והטרי שהכנתי באותו בוקר. הם לא הבינו מהיכן שאבתי את הכוחות האלה ואיך לא נשברתי.
ואיך באמת לא נשברתי? כי ראיתי תוצאות מדהימות. ראיתי את שירה השמנה הופכת לבחורה מושכת, חטובה, ויותר מכל - לבן אדם מאושר, שאוהב את החיים והחיים מחזירים לו אהבה.
הופכת את האוכל, שהיה אויב - לידיד
האוכל, שהיה האויב הכי גדול שלי במשך רוב שנות חיי, הפך לא רק לחבר טוב, אלא תרם רבות לירידה במשקל. סוף-סוף למדתי באמת ליהנות מאוכל, ולא סתם לאכול אותו מתוך שעמום או כתוצאה ממצב-רוח רע. נחשפתי למאכלים חדשים, לסגנונות שונים של בישול, ואת הכל הפכתי לדיאטטי, גרסת "חצי שירה". הפכתי לגברת (רזה) עם סלים, שחוזרת מהסופר או מהשוק ומכינה מטעמים.
בכל שבוע, כשעליתי על המשקל וראיתי שירדתי, אפילו רק קצת, 200 או 300 גרם, לא היתה מאושרת ממני. כמה חודשים עברו עלי מאז עזבתי את הקבוצה והנה המשקל מראה ירידה של 60 ק"ג. זה היה ניצחון חשוב מאוד במלחמה על המשקל.
אבל עם השמחה והגאווה הבנתי שזה בדיוק השלב בו מתחילה המלחמה האמיתית – לסילוק הקילוגרמים העודפים האחרונים, ובעיקר, לשמירה על המשקל החדש שלי. וזה לא היה קל.
בטור הבא אספר לכם על המאבק הלגמרי לא קל על הקילוגרמים האחרונים בדיאטה יחד עם מעבר לא צפוי לארצות-הברית לכמה שנים, על ההתמודדות עם נסיעות העבודה הרבות והארוכות בממלכת הג'אנק-פוד, למה בכיתי ברחובות טורונטו, למה החלטתי ללמוד תזונה, ולמה האוכל בישראל הוא הכי נפלא בעולם. וגם - איך בסופו של דבר נפל לי האסימון שאני, שירה וסרמן, באמת רזה.
- רוצים לכתוב לי? אשמח לשמוע. לחצו כאן
לפנייה לכתב/ת 
