את אחי אני מבקש?

אחריות המדינה לאזרחיה / גילי חסקין

הודו כמו הודו, עונה בחקירות ממושכות, במילוי הררי טפסים ומטורף ככל שיישמע, גם במעצר. בסופו של אותו יום, מצאתי את עצמי, אזרח שומר חוק, בבית הסוהר בטריבנדרום שבמדינת קראלה. לפני רגע הייתי מדריך טיולים שבעיני רוחו מגלגל את כדור הארץ סביב אצבעו, וכעת אסיר, שוכב על מחצלת קטנה, נדחק עם עוד 31 שותפים. תא קטן של בית שימוש בפינת החדר ואור המאיר היישר לעיניים כל הלילה.

בית סוהר בהודו איננו חוויה מרנינה והתחושה שאתה יושב על לא עוול בכפך קשה שבעתיים. כעבור ארבעה ימי מעצר שארכו כאורך הגלות, הסכים השופט לשחרר אותי בערבות, תמורת חתימה של שני דיפלומטים שיערבו לכך שלא אברח.

תשובת משרד החוץ היתה שלילית. החשש היה מתקדים, שמא הדבר יחייב את המדינה לערוב לשחרורו של סוחר סמים שייתפס לימים בניקרגוואה. עובדה שאינני סוחר סמים והעובדה שאני מוכר אישית לקונסול הכללי בהודו, לא שינתה כהוא זה. הטיעון שהמדינה מנועה להתערב בהליך משפטי של מדינה אחרת אינו תופס אף הוא, משום שבמקרה דנן ההליך המשפטי הוא שהציע את התערבות המדינה. הם פועלים לפי התקנות והאילוצים ואני מתגרד על מחצלת מאחורי סורג ובריח.

הימים נקפו ואני נשארתי בבית הסוהר, מתמודד עם תנאי המעצר הקשים, עם המזון הגרוע, עם הבדידות הנוראה, עם בעיות רפואיות שהלכו והחמירו, וכל זאת על לא עוול בכפי. מדי בוקר הייתי מתבונן אל פיסת השמים שראיתי מעבר לסוגרים, מייחל להיות חופשי ויודע שדי בחתימה אחת כדי להוציא אותי החוצה.

אני לבד לבד לבד. 250 הודים שכמעט ולא דוברי אנגלית. מתמודד 24 שעות ביממה עם אפס המעשה ועם הייאוש. מצאתי את עצמי שקוע עמוק בבוץ המסחרר אותי למעמקיו; חסר כוח נוכח כוחות טמירים, נעלמים, חזקים ממני.

אינני בא לחשבון עם הודו שכה אהבתי, ששנים רבות אני מביא את ניחוחה וצבעיה לבתים כה רבים, שעשרות מטיילים הצעדתי בשביליה וארמונותיה. הודו שחפרתי בתולדותיה והאזנתי לצליליה ותפילותיה וכה הרעה לי. אני בא חשבון עם מדינתי שלי, זו שתפוח האדמה הלוהט ששמו גלעד חסקין גולגל לפתחה והיא סירבה לקחתו. יכולתי להיות אדם חופשי. המדינה לא הייתה צריכה דבר אלא לערוב לכך שלא אברח. אולם משרד החוץ העדיף להסתתר מאחורי חומות של מנהג ונוהל.

התסכול הזה הביא אותי להרהורים נוגים על המחויבות בין המדינה לאזרחיה. מדינת ישראל ולמעשה כל חברה מותקנת, חייבת למגר את הפשע. אינני קורא כאן להקל בדינם של עבריינים. אולם כאשר ישראלי נחשד בפלילים, המדינה צריכה להיות שם עבורו. היא איננה צריכה לרחם עליו, אלא לדרוש את מסירתו לידיה ולהתחייב בפני המדינה העוצרת שלא לשחררו ללא משפט הוגן.

אני סבור שיש להחמיר במיוחד עם סוחרי סמים. אין בקריאתי זו כדי לנהוג במידת הרחמים כלפי אלו שבציניות וברשעות מזרימים את הרעל הקטלני הזה אל ילדינו. יחד עם זאת, קרה לא אחת שאנשים נעצרו על לא עוול בכפם או מתוך ייצר מקומי להפגין שרירים למען יראו וייראו. אולם תפקיד המדינה לוודא שהאזרח שלה יזכה למשפט הוגן וגם לתנאי מעצר הוגנים.

להבדיל מהמושג "מולדת", שקשור יותר לאדמה, היסטוריה ומטען של רגשות, מדינה היא מכשיר שקם עבור האזרח. לאיש מאיתנו לא מגיע פרס על שירותו הצבאי. זהו לא רק חוק, אלא חלק מהחובות שיש לאזרח הרוצה לחיות במדינה. לאיש מאיתנו לא מגיעה תמורה מיוחדת על כך שהוא משלם מיסים. אך ביום פקודה זכותו של האזרח לצפות שמדינתו תהיה שם עבורו, גם מחוץ לגבולותיה.

גילי חסקין, מדריך טיולים וד"ר להיסטוריה. לאתר הבית לחצו כאן.

על מרעילי החברה לשאת בכל עונש / מיקי לוי

סוחרי סמים שנתפסו בתאילנד ודינם נגזר למוות, צריכים לשאת במלוא חומרת העונש.

אין כל שוני בין המקרה שלהם לבין מקרה ההסגרה של זאב רוזנשטיין על ידי מדינת ישראל לארה"ב, שנידון לעונש בעוון הברחת מיליון כדורי אקסטזי לניו יורק. על אותו משקל ניתן לתהות מדוע מדינת ישראל לא מתערבת בכל המתרחש במדינות האמריקניות שבהן מופעל עונש מוות. האם עלינו להתערב לטובת כל יהודי שנתפס ומורשע שם בעבירה שגוררת עונש כזה? נשגב מבינתי גודל ההתגייסות הזו להצלת סוחרי סמים במקרה הנוכחי.

אילו אני במקום מקבלי ההחלטות - כלל לא הייתי פועל בעניינם. זה מנוגד לאינטרסים של מדינת ישראל. מה לנו ולהצלת סוחרי סמים? מבחינתי משנתפסו והוכח בדין שהם אשמים - עליהם לשאת בתוצאות על פי חוקי המדינה שבה פעלו. וכיוון שפעלו במדינה בה יש עונש מוות, הם כפופים לחוקים שם. אלו סוחרי סמים שמשחיתים את הנוער וגורמים עוול למשפחות שלמות. הם מרעילים את החברה ולכן מן הראוי שיישאו בכל עונש אפשרי. אין לי רחמנות עליהם.

לא מדובר באנשים מן היישוב, על פי הפרסומים עברם אינו נקי. יש הבדל גדול ביניהם לבין מי שטייל לתומו מבלי לדעת שכדור רובה נותר בתרמילו במדינה שבה החוק אוסר על כך.

לבי יוצא אמנם לבני המשפחות של השניים. אני מבין ללבם ולדאגה שלהם, לדאגה לילדיהם. אך אני לא רוצה שישקיעו לשם כך משאבים שאני תורם למדינה, בדמות תשלומי המס ששילמתי בצורה ישרה כל חיי, והתגייסות המדינה היא למעשה השקעת אמצעים שאת חלקם אני עזרתי לתרום למדינה ולחברה. אף אחד לא שואל אותי אם מקובל עלי השימוש שעושים בהם כעת.

בכל מקרה, לא ניתן לבקש את הסגרתם של השניים, כיוון שלתאילנד אין להן הסכם הסגרה עם ישראל. גם כשמופעל הסכם שכזה, איני מכיר אפשרות לשפוט את אותם עבריינים בגין עבירה שביצעו בארץ. אך גם בעניין זה אל לה למדינה להעמיד את המשאבים שלה לתת סיוע משפטי לעברייני סמים שהורשעו בחו"ל.

זכותם של אזרחים לצפות שהמדינה תתערב ותעמוד לצדם כאשר יש צורך לחלץ אותם עקב מצוקה, אסון טבע או מלחמה שנקלעו אליה, כמו שארעה בגאורגיה. במקרים מסוג זה מדובר באזרחים ישרים מן היישוב. אבל אל לעבריינים בכלל ולסוחרי סמים בפרט, שהם לדעתי ממוקמים ברמה הנמוכה ביותר בכל חברה בעולם לצפות שמדינת ישראל תעמוד לצידם בזמן שהם מסתבכים בביצוע עבירות במדינות זרות.

מדינת ישראל שוגה לטעמי בהתערבות שלה. הגענו למקום שבו איננו מבדילים בין סוג מסויים של הגשת עזרה מסיבות הומניטריות לאזרחינו, לבין הגשת עזרה מן הסוג הנדרש כעת. אל לנו לשכוח: אלו אנשים השואפים לעשות כסף קל תוך לקיחת סיכון ולבי לא נכמר עליהם כלל.

ניצב בדימוס מיקי לוי, לשעבר מפקד מחוז ירושלים במשטרה

• למגיבים: אנא סמנו תחילה אם אתם בעד התערבות המדינה לטובת העצורים, או נגדה