"בוכים עם המכתב במסדרון". הסיפורים שלכם

גלי ה"צונאמי הכלכלי", שהחל בשוקי ההון בארצות-הברית, מכים כמעט בכל בית גם אצלנו. בימים האחרונים ביקשנו מכם, גולשי ynet, לשתף אותנו בהשלכות "המצב", כפי שאתם חווים אותן בחיי היומיום. אלה הסיפורים שהתקבלו במערכת.     

הקרנות איבדו רבע בחודשיים

"פוטרתי ממשרתי לפני עשרה ימים במסגרת קיצוצים נרחבים", סיפר שלמה מפתח-תקווה. "במקביל נחרדנו רעייתי ואני לגלות שקרנות ההשתלמות הנזילות שלנו, אותן לא פדינו מעולם והן למעשה חסכונותינו היחידים, איבדו בחודשיים-שלושה כמעט רבע מהכספים שחשבנו שהם בטוחים (מה לנו ולבורסה?). נכון לרגע זה, אנו זוג עם שני ילדים צעירים, משלמים לשני גני ילדים, משכנתא ל-25 שנה על דירת שלושה חדרים+הלוואה נוספת. והנה, אני ללא עבודה וללא חלק ניכר מהחסכונות שאבדו ואינם. למה?"

גולשת מהמרכז: "אני גרושה בת 42. לא מוצאת עבודה. אין למשפחה מצב לעזור לי. ביטוח לאומי מסרב לעזור לי. אין לי שום הכנסה. לא מזונות. לא הבטחת הכנסה. נאדה. המדינה מפקירה, ולאף אחד כאן לא אכפת מהאזרח הקטן שזקוק לעזרה. אין תמיכה - לא לזקנים, לא לחד-הוריים ולא למסכנים אמיתיים. מדינת שחיתות! כי רק אם יש לך פרוטקציה בביטוח לאומי תקבל את המגיע לך, ויכול להיות שגם מעבר לזה. ואם לא - תמות מרעב. לאף אחד לא אכפת ולא יזיז וימשיכו לחייך ולחיות גם עם עוד כמה אנשים פחות".

עובד בחברת היי-טק מרמת החייל, תל-אביב: "לאחרונה, בעקבות המשבר

 הכלכלי, פוטרו ארבעה עובדים (מתוך 20 ומשהו בסה"כ). אחת מהמפוטרים היא נכה, על כיסא גלגלים. אחת אחרת היא אם חד-הורית. ההנהלה הציבה אולטימטום לעובדת נוספת לרדת לחצי משרה, ואם זה לא מוצא חן בעיניה - היא יכולה להתפטר ללא פיצויים. ל-כ-ל החברה קוצצו עשרה אחוזים מהמשכורת. עובד נוסף שקוצצו לו מעל 10% החליט להתפטר. והיד עוד נטויה". 

"אני עוסק בתחום הבנייה (קבלן רשום)", כתב משה חטואל מתל-אביב. "בשלושת החודשים האחרונים העבודה הידלדלה עד אפס עבודה. כיוון שאני עצמאי, אין לי הבטחת הכנסה ואין לי כל הכנסה. מצבי מחמיר מיום ליום, ואין לי מושג מה יהיה מחר. אני נואש לחלוטין". אלטר אלמליח מבאר-שבע: "עבדתי עד לאחרונה מארבע בבוקר עד ארבע אחר הצהריים, כולל שישי, כדי לפרנס את משפחתי בכבוד. אשתי אינה עובדת, יש לי ילדים לכלכל, ופתאום בגלל המשבר אני עובד רק שמונה שעות ואין יותר ימי שישי. אני בדיכאון עמוק, יש לי חובות לשלם ומשכנתא, המשכורת הצטמצמה בחצי. אני עכשיו קונה רק דברים בסיסיים של אוכל, שלא לדבר על מותרות ובילויים. הבנות מבקשות משהו, אני מסביר להן את המצב. מקווה לימים טובים יותר".

"האזרח הקטן" כתב: "הודיעו לנו לאחרונה בחברה בה אני עובד, שבעקבות הצמצומים יפוטרו עובדים בקרוב - או שאולי יוכלו להשאיר כמעט את כולם, אם נסכים שיורידו לנו קצת מהשכר (למרות שאני אישית לא קיבלתי העלאה כבר יותר מחמש שנים, וגם אז ההעלאה הייתה מינורית והשפיעה בעיקר על הברוטו). עוד מדברים איתנו על הורדת שכר בגלל המצב, ולעומת זאת כל מחירים של המזון עולים כל הזמן. אז איפה הצדק פה? כבר בשנה האחרונה, כל מזון שאני קונה - אני חושב פעמיים אם אני צריך לקנות אותו, והאם המחיר לא מוגזם. אני בטוח שאני לא לבד בסיטואציה הזו. חבל שלא אכפת לנו, היהודים שחיים פה במדינת ישראל, מאחינו היהודים שחיים יחד איתנו".

אין כסף לשכירות

"אנחנו זוג פלוס שבעה ילדים", סיפרה אסתר מירושלים, "אני עקרת בית, בעלי נהג מונית. בחודש האחרון אין עבודה, ובקושי מכסים את התשלום על המונית. אנחנו גרים בשכירות. המצב השפיע בכך שאין כסף לשלם שכירות, בתי-ספר לא שולמו החודש, ואוכל מצומצם. הגלגל מתגלגל לכיוון חובות וכדומה".

גולש שהזדהה כ"הופ ינג": "אני 'בין עבודות', כבר ארבעה חודשים. נשמע מעט, הא? דווקא מנקודת המבט שלי, זאת מורגשת כתקופת זמן אינסופית. מוזר. כל אחד ונקודת המבט שלו. לומר את האמת - אני מקנא. מקנא בחבריי, שלא פוטרו וממשיכים בעבודתם הסדירה (סלחו לי על אי הפרגון, אני יודע שהייתם רוצים חופשה כמו זאת שלי. עדיף בחלומותיכם). אני מאמין שגברת תקווה תשוב אלינו, מי ייתן ובהקדם, ותביא עמה פתח לחיים טובים יותר, חיים עם עבודה קבועה, עד שתיהפך לזמנית ושוב ניסחף אל תוך התוהו ובוהו הקיים בימינו. החיים: חיפוש הבטוח בתוך אי הוודאות. הרי אין מושג כזה 'בטוח'. פשוט אין. ולכן כעת זו נקודת הצמיחה הטובה ביותר לכל אחת ואחד מאיתנו. שתהא צמיחה מאתגרת. ועל אף הקושי הנפשי שמתהווה היום, מוטב לדבוק באמונה כי באמת הכל נעשה לטובה, וכך התמודדותינו עם הלא נודע ועם הקשיים היומיומיים תהא קלה יותר".

אילנית מתל-אביב: "לפני חמש שנים חליתי בסרטן. אחרי הניתוח קיבלתי כימותרפיה והקרנות, ובכל הזמן הזה המשכתי לעבוד (חוץ מכמה ימים בחודש) ולא הלכתי לביטוח לאומי. לפני שנתיים עברתי ניתוח אחר, שהשאיר אותי עם נכות בינונית (עדיין סובלת מכאבים חזקים) אבל... אין לי ברירה. אני עובדת כי אני גרה בשכירות, ולפעמים בא לי לאכול משהו קטן (ואין לי אף אחד שיעזור לי). העבודה שלי: ניקיון משרדים. בזמן האחרון קוצצו לי שעות. ומכיוון שביטוח לאומי לא מאפשר לי משכורת גבועה מ-1,800 ש"ח, אני (לצערי ועם כל הכאב) מחפשת עבודה בתשלום 'בלי תלוש'. והכאב שאני מדברת עליו הוא אמיתי, כי באמת לא עליתי לארץ בשביל לחיות על חשבון המדינה, אבל עוד כמה שבועות אני נשארת ברחוב והדבר היחידי שנותר לי הוא למות. אני בטוחה שיש עוד הרבה אנשים עם סיפורים דומים, וחבל שהמדינה לא נותנת 'אישור' לעבוד, אך ורק לשרוד. כבר לא מבקשים יותר מזה".  

חני מנתניה: "הכי כואב, זה שאנו חוסכים לילדים בקופות גמל מגיל שנה. היום הם הגיעו לגיל 18, הכסף היה נזיל ולא הוצאנו, קופת הגמל של בני הפסידה 17,000 ש"ח בחודשיים. עד שחוסכים כל אגורה כדי לתת משהו התחלתי לילדים, אוכלים אותה. זה לא פייר, זה לא צודק". ומוסיף עומר משה מרעננה: "הבורסה בצרות, נשבר לראות אותה יורדת, כל המניות נמחקות, מת שיעלה. איזה יאוש".

מנוי להבימה? אולי אין לי עבודה

גולשת מהמרכז, שביקשה שלא להזדהות בשמה: "אני עובדת אמדוקס. התנאים נפגעו וזה ידוע (כבר פורסם ב-ynet), אבל הבעיה הקשה היא שלמרות הפיטורים הגדולים שהיו (גם פורסם פה - סגרו את סניף ירושלים ופיטרו מאות אנשים), בפועל מפטרים כאן בשקט כל יום אנשים. כל יום אני רואה במסדרונות מישהי או מישהו המחזיקים במכתב ובוכים לחבר. אנחנו בינתיים יושבים, מנסים לעבוד, ומקווים שתורנו לא יגיע בקרוב.

"לפני כמה שבועות התקשרו אלי מהבימה ורצו לדעת אם אני רוצה לעשות אצלם מנוי. אמרתי להם שכרגע אני לא יכולה לחשוב בכלל על לעשות מנוי, כי אולי בקרוב אהיה בלי עבודה. הסופר התייקר נורא, התחלתי לבדוק את כל המבצעים הקיימים על פריטים שאני צריכה ולשאול חברים היכן ניתן לקנות יותר בזול. יש לי קופות גמל, ביטוחי מנהלים, קרנות השתלמות... כולן שוות כ-40% פחות מאשר השנה שעברה. ההורים שלי (בני שישים) התחילו לוותר על חופשות, פיטרו את העוזרות והחלו לחסוך בחיסכון רגיל בבנק, כי הם איבדו הרבה כסף לפנסיה שלהם, שכבר אינה רחוקה. אחותי כעת מחפשת פרויקט חדש (קיבלה התראה של חודש - או שאת מוצאת פרויקט חדש או שאת מקבלת מכתב פיטורין), ידיד קרוב שלי (כבר 10 שנים) פוטר לאחר שהחברה שלו צמצמה כוח אדם ב-20% וכעת מחפש עבודה בשוק בו הביקוש עולה על ההיצע".

"סיימתי לימודים של טבחות ואני בן 24", מספר רונן מלכה מטבריה. "בגלל המצב הכלכלי אין עבודות, אני יושב בבית, וחיפשתי עבודות גם לא במקצוע שלי - מפעלים וכדומה. פשוט אין, רק פיטורים יש. המצב על הפנים". אלכסיי מחולון: "אני עובד שבע שנים. אם מפטרים אותי - לא יודע מה אני עושה. אולי נקיון, אולי מאבטח סופר, בודק תיקים. הילדים לא בחוגים. אני מחזיק ילד בבית, לא לוקח אותו לחוג שחייה ב-500 שקל או לפיזיקה גרעינית לתינוקות".

אין שיעורי עזר. יש מתחים

doris כותב: "לא, לא פוטרנו - תודה לאל, אבל בהחלט אנחנו בקיצוצים נוראיים מהכל - מהקניות לאוכל וכלה בבגדים. ביטלנו את כל החוגים הטיפוליים והרגילים. ביטלנו את שיעורי העזר. כמובן, הדבר גורם למתחים ולחצים אדירים - אבל איזה ברירות יש בדיוק?" גולש אחר: "אין אצלנו יותר לא קפה, לא סוכר, לא כוסות, לא חלב - בקיצור כלום". סופי מרמת-גן: "פוטרתי היום אחרי חצי שנת עבודה בחצי משרה. אני אם חד-הורית. איני יודעת מהן הזכויות שלי". גולש מחיפה: "יש לי פנסיה מאוד-מאוד קטנה כי עבדתי בהרבה מקומות והייתי חד-הורי והשתמשתי בפיצויים שקבלתי. אני עכשיו בן 79 ורוצה להשתמש בחסכונותיי המעטים אשר בקופות הגמל. בלעדיהם לא אוכל להתקיים נורמלית".

זהבה מבת-ים: "כרגע, המשבר לא פגע בי ממש. אבל ראוי לציין את המצב הנפשי בו אני חיה בימים אלו. אני מועסקת כמזכירה במפעל לייצור וזיווד אלקטרוני, מטבע הדברים - הנני מעורה

בכל הנעשה במפעל, מהזמנות הנהלת חשבונות וכלה בתזרים מזומנים. לצערי, ההזמנות אלינו ירדו ב-50%, דבר שיכול לפגוע ממש ביכולת ההנהלה לשלם לנו משכורת בעוד חודש-חודשיים עקב הירידה בהיקף המכירות. כמזכירה, משכורתי בקושי מגיעה ל-5,000 שקלים נטו. בעלי חולה לב נכה 100%, מקבל קיצבה מהמוסד לביטוח לאומי. כמובן, אני מבוטחת בביטוח מנהלים שאיבד מערכו במשך חודשיים 20%. מה עושים? לאן פנינו מועדות? לא ידוע, אך דבר אחד לי אליכם: לא להישבר, לשמור על קור רוח, להיות חזקים. אם תישברו המצב יחמיר, לא תוכלו אפילו לעבוד או לחפש עבודה חלופית. אז לא להישבר, עברנו את פרעה - נעבור גם את זה, בעזרת השם". 

אורית שמואלי מחולון נוזפת דווקא בנו: "לא פיטרו אותי, ברוך השם, ואני עובדת. אולם ברצוני להטיח בתקשורת על ההליך החרדתי-פסיכולוגי שהיא מפיחה בתושבים. אז כן, יש משבר עולמי כלכלי, אבל היו גם מלחמות, וגם קמה מדינה, אז מה? אז יש תקופה קצת קשה, וכן יש פיטורים, אך תמיד יש לצפות לצמיחה ולא להרים ידיים. עם מורל גבוה גם הכלכלה תשתקם - עם סיפורי מצוקה הבורסה לא תתרומם, הכל דומינו. תחשבו על זה. גולש נוסף מכוון לאותו מקום: "די כבר לזרוע בהלה שפוגעת בכולנו!"