אסור לשקר לילדים? לא בטוח

האמת היא דבר נפלא. היא משחררת, מנקה את הגוף והנשמה. להגיד את האמת? זה בכלל הרגל בריא לחיים. שבענו מאנשי שיווק ומכירות שמוכרים לנו עטיפות ססגוניות מרובות גאדג'טים, וכשאתה קורע את האריזה אתה מגלה חתיכת פלסטיק עם שלושה ברגים רופפים שהורכבה בזריזות ובחפיפניקיות אי שם בסין העממית. אנחנו רוצים לומר לילדינו את האמת. אנחנו רוצים שהם יגידו לנו אמת. נאה דורש, נאה מקיים. לא היינו חפצים לגדל קומבינטורית חלקלקה במפעל שלנו, אלא בת ישרה, חרוצה והגונה, לתפארת עיריית הרצליה. כמו אבא, כמובן.

אבל ישנם מצבים שבהם לומר להם את האמת פירושו להפקיר אותם. פעמים רבות, בהיותי מוקף זרועות וצרחות של ילדים, מצאתי את האמת שלי מנסה להידחף לראש התור, אבל נדחקת משם על ידי אחיה הבוגר, שיקול הדעת. הרגשתי כמו שרלטן לעיתים, אבל אט אט שמתי לב שיש שיטתיות באשליות שאני מוכר. במלים פשוטות, היו מיתוסים שחזרו על עצמם. הייתי רוצה שתכירו אותם. הנה האני מאמין שלי לגבי חוסר האמינות:

מיתוס א': מיתוס הציות לכללים

צריך לעצור באור אדום (חובה!), צריך לצחצח שיניים בוקר וערב (רצוי מאוד!), צריך לשלם דו"חות חניה (באמת?), צריך לאכול רק על השולחן ולא על הספה בערב מול הטלויזיה (לא נסחפתם?) איש חכם בעמדה בכירה אמר לי פעם שמנהל טוב צריך שתהיה לו גם את היכולת לציית לכללים וגם את היכולת לשבור אותם. נשמע הגיוני. כל עוד מדובר באיש מבוגר, כמובן. ילדון צעיר חי בעולם של צרכים פיזיולוגים בוערים, תשוקות, דמיונות ושלל גירויים מפתים – ערימת הסירים שבמטבח, האיי-פון של אמא ושורת הכפתורים הנפלאה והצבעונית שעל המיקרו-גל. זה מה שהוא רואה וחווה.

כללי אסור ומותר הם דבר מופשט ומלאכותי. אם לא תערוך לו היכרות משמעותית איתם, לא סביר שהוא יבוא מיוזמתו ויאמר לך: "אבי מולידי, אני עומד להתחרע על המקלדת שלך והכבל המחובר אליה נאמנה. עם זאת, אני חפץ שתציב לי כמה כללים וגבולות בטרם אתחיל, למען לא אגרור את המשחק העליז שלי לספירות בלתי הפיכות".

אי לכך ובהתאם לזאת, אתה מנער את המחנך שבך מהבוידעם ומתחיל להגיד לו כן ולא. בעיקר לא. כדי לשווק את המסר בצורה משכנעת, אתה מתחיל להתנהג כמו מודל, ובעיקר מוכר לו את המשפט הצרוב בטבורו של בה"ד 1: "ממני תראו וכן תעשו".

אתה כמובן יודע שמדי פעם אתה חונה לחצי דקה באדום לבן, מסנן במהלך יום עבודה ביטויים ממפלגת "ס'אמק... קיבינימאט..." ועוד וריאציות חביבות, מבזבז כסף על שטויות לא כלכליות, מפריז באכילה, מרכל בלי בושה על הפשלות של הקולגה שלך, צורך פורנו ואולי גם חלילה גונב רמזורים. הכל נכון, אבל זה עניינך, לא עניינו. אתה למדת באופן איטי והדרגתי למצוא את האזורים האפורים של החיים בין השחור והלבן הפורמלי. הוא צריך בכלל ללמוד על קיומם של השחור והלבן, להתוודע למילים פשוטות כמו "תמיד" ו"אף פעם", לפני שיוכל להתמודד עם שכניהם האפורים "לפעמים", "בדרך כלל", "תלוי", ו"רק במקרים קיצוניים".

מיתוס ב': מיתוס הסוף הטוב

נתחיל מהסוף: אופטימיות היא חמצן. חוקרי התפתחות חשובים כמו אריקסון ובולבי טפטפו לנו בזרם עז את המסר הבא: מבחינה רגשית, הג'וב העיקרי של הילד בשנים הראשונות לחייו הוא לפתח אמון בסיסי בעולם ובעצמו. נקודה. ילד שצלח את השנתיים הראשונות בצורה סבירה מוציא פנקס קטן מתוך ספריית נשמתו ובעיפרון מיניאטורי כותב שם: "לאחר דיונים מעמיקים שנמשכו 24 חודשים, משלב העריסה, ועד שלב ההליכה והשוטטות, הריני להגיע למסקנה שהעולם הזה בסך הכל בסדר, אנשים בגדול הם יצורים טובים ששווה לתת בהם אמון, אני עצמי יצור מוכשר, שמח וראוי לאהבה, וגם אם מדי פעם קשה ויש איזה תסכול על אם הדרך, אני משוכנע שאמא או אבא יגיעו ויסדרו את העניינים על הצד הטוב ביותר".

והמסר הזה בונה לו את המשקפיים שדרכם הוא יחווה את העולם מכאן ואילך, ושלאורם הוא יפרש כל פיסת אינטראקציה שהוא נתקל בה. זה הרבה יותר עמוק מסתם חשיבה חיובית. זו אמונה מושרשת שיהיה בסדר, שההפי-אנד הינו תוצאה אפשרית וברת השגה. חשבו על משברי חיים שנוחתים על אדם שאינו חמוש מילדות באמונה הזאת – מבחינתו הכאב כאן והוא כאן כדי להישאר. מסרים אופטימיים יושמדו על ידי חרב הציניות, או על ידי אחותה המופרעת, דודה דיכאון.

אני ואתם יודעים שהטוב לא תמיד מנצח. קראנו את ספר איוב, ראינו את אקסתנו המיתולוגית עוזבת אותנו לאנחות ואף כוח עליון לא מעניש אותה, ראינו פוליטקאים ואנשי עסקים שהם ממש פויה משגשגים ומצליחים, ובעיקר חטפנו קריזה על המלוכלך הזה בעלייה למחלף קרן קיימת, שחותך את כל הפקק דרך השוליים ואף שוטר לא מדביק לו דו"ח.

אם אהבו אותנו וטיפלו בנו כילדים במסירות הראויה והשתכנענו מעמקי נשמתנו שהעולם הוא מקום צודק וסוף גנב לאבו כביר, נוכל לתעל את התסכול הזה למקומות בונים - נשלים עם חוסר השלמות בעולם (עיקרון ה"זה מה יש"), נבוז למיקרוב העבריין על עליבותו או שנהיה חדורים שבעתיים ברצון לתקן את העולם ולשנות. כשאנחנו עושים זאת, רגלינו עומדות על בסיס שהתחיל להיבנות מרגע ההמראה מן הרחם.

אי לכך ובהתאם לזאת, תרגישו חופשי ללטף את ילדכם הדומע, שנעלב עד עמקי נשמתו מאיזה פרחח בבית ספר, ואמרו לו שיהיה בסדר. תבטיחו לו גם שאותו בן עוולה שפגע בו יוענש ללא ספק בעתיד בשוטים, עקרבים וסוכני מכירות נודניקים. כשהוא ירגע, בחלוף הזמן, הוא ישכח את אותה תקרית ואת אותו פרחח.

אבל הוא תמיד יזכור שיש מי שעומד לצידו.

• גיל ונטורה הוא אבא לשניים, פסיכולוג, מעביר קורסים והרצאות בנושאי הורות ובנושא החשיבה היצירתית, יועץ קריירה ומאמן חשיבה, מרצה לפסיכולוגיה התפתחותית ואחראי ארצי על קורס אינטליגנציה אנושית באוניברסיטה הפתוחה.
  

• לכל הטורים של גיל ונטורה.