אסרטיביות נשית: אתם אולי רוצים, אבל מפחדים
אגו שמקבל דחייה הוא פגוע, בין אם הוא שייך לגבר או לאשה. נכון שזה לא תפקיד גברי, מה גם שאחרי שלקחנו על עצמנו כל כך הרבה תפקידים "גבריים" כמו פרנסה ואפילו הריגת ג'וקים, אנחנו יכולות גם להתחיל עם בחור. אבל הרבה פעמים אנחנו מובילות אתכם ומניחות לכם את החיזור על מגש של כסף
לא, אין זה טור על צמחונות מול קרניבוריזם, אלא על זה שבחורים פעמים רבות אומרים משהו אחד ומתכוונים למשהו אחר. והפעם, בעקבות טורו של א.פניני בנות יקרות, קחו את היחסים לידיים שלכן!
ואם נחזור לאנלוגיה הקולינרית שלנו, בתיאוריה אתם אומרים שאתם רוצים אשה אסרטיבית, זה סלט הקינואה שישפר את חייכם. אבל בפועל אתם צריכים את הסטייק המדמם, הוא האסרטיביות הגברית, והצורך הזה חזק מכם.
פניני קורא לאסרטיביות נשית, לזה שאם אנחנו רוצות משהו, אנחנו צריכות לעשות, ליזום, לקדם רצונותינו, ולא לחכות בדירתנו כאילו היתה ארמון ואנחנו היינו רפונזל הנסיכה שרק משלשלת את שיערה לבחור שמגיע, כי עם כל הכבוד לצמות הזהובות, ויש כבוד, גם השמפו החזק ביותר לא יישא את כובד משקלו של המחזר. אז בואו נחזור למציאות חיינו ונתנהל בה לא כמו בסיפורי אגדות.
אני מסכימה עם פניני, ולראייה יש לי חשבון טלפון שמוכיח שאני מצלצלת לבחורים, יש לי חשבונית מהחברה הסלולרית שאני מסמסת כשמישהו מוצא חן בעיניי, ויש לי קבלה מהסופר פארם שמוכיחה את השקפתי שגם בחורה אמורה לקנות אמצעי מניעה. חוסר ההסכמה שלי עם פניני לוקח דווקא את הצד הגברי במשוואה - אני לא חושבת שהם באמת רוצים מישהי אסרטיבית! אני יודעת שהם רוצים, הם לא משקרים חלילה, אבל אם נניח על המשקל את המחיר שישלמו עבור האסרטיביות הנשית אותה הם מבקשים לכלול בחייהם, נגלה שהמחיר ישבור את המשקל כאילו היה אחד מכוכבי לרדת בגדול, בקטע של ה"לפני".
נצא לדרך? האסרטיביות הנשית שלי מניחה לי לנווט.
קבעת דייט? פגעת לו ב"תפקיד המסורתי"
בדרך כלל אנחנו לא מתחילות עם בחורים. זה נכון, אנחנו משאירות להם את התפקיד הזה. אני מסכימה עם הטענה המושמעת שאגו נרמס שמקבל תשובת דחייה הוא אגו פגוע, ולא משנה אם הוא שייך לגבר או אשה. אני מסכימה שזה לא תפקיד גברי, כי בחור לא נפגע פחות ומה גם שאחרי שלקחנו על עצמנו כל כך הרבה תפקידים "גבריים" כמו פרנסה ואפילו הריגת ג'וקים, אנחנו יכולות גם להתחיל עם בחור. אבל, ויש פה אבל גדול, הרבה פעמים אנחנו מובילות אתכם ומניחות לכם על מגש של כסף את פעולת ה"התחלה". אנחנו יכולות לפלרטט, לעשות עיניים, ממש להוביל אתכם למצב שתבינו שאנחנו ואתם רוצים את אותו דייט נכסף.
אז למה לא ממש להתחיל?
כי עושה הרושם שזה דווקא יוריד לנו נקודות ולא ייתן לנו בונוס. אמנם צריך שניים לריקוד החיזור, אבל אם הבחורה תוביל, אני חוששת שגם אותו בחור שרוצה שיתחילו איתו ייבהל - ונעלי הריקוד לא יתאימו לרגליים הקרות שיחטוף. שהרי בחורה שמתחילה איתו, לך תדע איפה היא עוד יכולה להיות אסרטיבית? אולי זה יקרה במקומות ובסיטואציות שלא יתאים לו, ואז מה? אז הוא "תקוע" עם אשה דעתנית שלא מפחדת לעמוד על שלה ולדרוש ולהתאמץ להשיג את מה שהיא חפצה בו.
מפחיד, אה?
ולכל מי שחושב שקשה להתחיל עם בחורה בבר - שלא תחשוב שחברותיי ואני לא מתאמצות במשחק החיזור. אתה חושב שזה מאמץ להתחיל עם מישהי מהעבר השני של הבר, אבל חשבת איזה מאמץ זה להשקיע בהופעה לפני היציאה לבר, בעוד שאתה מן הסתם רק זרקת על עצמך את הדבר הראשון שמצאת בארון? אני מוכנה לעשות החלפות ונראה אותך מטופף בעקבים או יושב בשיכול רגליים על כסא בר גבוה ולא נוח בעליל.
התקשרת אחרי דייט? זהירות... הוא נלחץ
לחץ זה לא רק שיר של ברי סחרוף, זו גם אותה תחושה שבחור עלול להרגיש כשאת מצלצלת יום אחרי דייט מוצלח. נכון, זה יכול להחמיא לו שאת בעניין שלו ושהיה לך נחמד איתו. אבל זה גם יכול להדליק אצלו את הנורות כאילו היה עץ אשוח בחג המולד, של לחץ-חתונה-ילדים, והוא כבר ירגיש את הכוס מונחת לו מתחת לרגל. כן, אני יודעת שכולכם אומרים שאני לא נותנת קרדיט לבחורים, ומי בכלל חושב בתחילת דייטינג על לחץ חתונה, אבל בתוך עמי אני חיה. בחורים עדיין יוצאים לדייטים עם אגדה אורבנית שבחורה תמיד תהיה לחוצה על טבעת, כתובה ובחור שיעזור לה לסחוב את הטיטולים.
ויבואו המלעיזים ויגידו "כולה סמס, מה הלחץ". ובכן כולנו יודעים ש(לצערנו) לעולם הדייטים חוקים משלו, וסמס לעיתים לא יתפרש רק כטקסט. אני ממש לא חושבת שמישהי צריכה לשבת ולחכות מבחור לטלפון/סמס/יונת דואר שיגידו שהיה לו נחמד. מצד שני, כשקיימת האופציה שהוא יילחץ כי לקחו לו את המושכות מהידיים (הוא לא החזיר את הסוס לסיפורי האגדה), אז האופציה השפויה היא לחכות לסימן ממנו. תאמינו לי , חברותיי ואני לא באמת שפויות כשאנחנו מחכות לטלפון, וזה דיון לטור אחר.
את יזמת סקס? זה מחמיא לו, אבל...
שיקום הבחור שלא היה רוצה לקבל מבחורה פידבק בצורת הזמנה לבילוי מיטה סוער. הסיכוי למצוא כזה הוא כמו למצוא עמבה בוורשה. אז מידי פעם זה קורה, ובחורות שמספיק בטוחות בעצמן ובמיניות שלהן ושלא הולכות שולל אחרי סטיגמות חברתיות יציעו הצעה מגונה לבחור, ולא רק ייענו לכזו.
האם בחורים יוחמאו? סביר להניח שכן. האם הם ייענו? סביר להניח שכן, אבל לא בהכרח בלי לתהות אם הצעה כזו קיבלו עוד כמה לפניו, אם אותה בחורה היא סוג של מסרסת, ובכלל, האם הוא לא באמת סקסי במידה מחמיאה אלא רק נתח בשר עבורה. שוב, רוב הבחורים אולי לא יוטרדו מזה ברמה שתדיר שינה מעיניהם, אבל עדיין לדעתי יעדיפו להיות הצד המציע, ולא זה שמציעים לו. שכן מי שלא ראה גבותיו המורמות של בחור שקיבל הצעה מגונה מבחורה לא ראה מבט פליאה מימיו.
אז עכשיו בטח רוב הבחורים הולכים למראה, מסתכלים בבואתם ואומרים לעצמם "אני? אני בכלל לא כזה! היא מדברת על בחור אחר, שחי אי שם באיזו מדינת עולם שלישי או נתקע במאה ה-17". יש כאלה שאפילו יגידו לי - "גולדי נשמה, את ממילא לא רוצה כזה בחור שמפחד מהצל של עצמו, שלא לומר מהצל שלך".
יקיריי! אני מדברת עליכם. כן, אתם. אותם בחורים שאם תסתכלו בבבואה עוד דקה תראו שאתם שייכים לאותו סוג של בחורים שבתיאוריה מחפשים את זו שתנהל את התקשורת בכל שלב ומכל סוג. ובפועל? בפועל אותם בחורים מפחדים מבחורה אסרטיבית. אני לא אומרת שבחורים מחפשים "אשה קטנה", אבל רובם מפחדים: זה אולי מאיים על גבריותם, אולי פוגע בתדמית הגברית שלהם, ואולי סתם מנוגד לכל מה שהתחנכו עליו, אפילו אם גדלו במשפחה מאוד מודרנית.
אני יודעת שאותם הבחורים מצקצקים בלשונם ואומרים: "הבל הבלים! אנחנו רק מחכים שמישהי תציע לנו הצעות מגונות. הלוואי שנמצא את אותה בחורה שתרים אלינו טלפון ותגיד לנו שמצאנו חן בעיניה. אנחנו מחפשים את זו שתחזר אחרינו בסמסים וטלפונים נלהבים".
אני מאמינה להם. אבל האם הם מאמינים לעצמם?
אני חושבת שבעולם התיאורטי שלהם הם מאמינים שכולנו חיים בעולם שוויוני, שלא לומר פמיניסטי, רחמנא ליצלן. אבל בפועל, אם הבחורה תיקח מידי אותו בחור את סנדל הזכוכית ותנעל אותו בעצמה, הוא אולי יאהב ברגע הראשון את העובדה שלא נאלץ להתכופף לכדי לנעול לה אותו, אבל ימשיך לחפש את זו שמעפעפת בעיניה ומחכה לסנדל שלה.
לפנייה לכתב/ת 
