מי מכיר את האיש שפקיר

שלושה היפופוטמים, אילוסטרציה

אנחנו, בהרכב משפחתי מלא מאי פעם (שני מבוגרים וארבעה צאצאים, הצעיר מקופל במנשא בד שאנטי, במעין מחווה לא מודעת להודו), התמקמנו בקומה התחתונה. חלפנו בהשתאות דרך המבואה עם אקווריום הקיר הענק (שימו לב, הוא

 מכיל מי ים!), והתפרקדנו על שתי ספות בגובה לא שווה. בחדר הסמוך, גילינו, פועל בר. אחלה בר, ליתר דיוק: מחירים טובים, שירות טוב, פתוח 24 שעות (כמו המקום כולו), ומחזיק ארבעה ברזים של בירה מהחבית. הסטלה והווינשטפן היו טריות ומרוות. אני אוהב את החריגה הזאת מכללי הפרוטוקול; הודו לא ידועה כמובן כגן עדן לאלכוהוליסטים, אבל במקום הודי בדרום תל אביב יש בהחלט מקום גם לסאטלה של סטלה.

סב קוץ' יושבת בלוקיישן אידיאלי. בניין קטן ומתפורר בפלורנטין, סוג של שכונת ג'יפה נצחית שמספקת פיל נכון לאוכל שמוגש כאן. התגלית המשמחת ביותר היא שברגע שמגיעים לאוכל, מתחילים לעבוד כאן ברצינות. את אווירת החיפוף והגיבוב מחליף שירות מסור ומשתדל, ומטבח הודי צמחוני טעים ומוקפד. הבסיס הוא הטאלי - אותה ארוחה המבוססת על מגש אורז, כשמסביבו כמה דישים מתחלפים של תבשילי ירקות וקטניות. הדבר הנכון ביותר לעשות כאן הוא ללכת על בופה־ככל־יכולתך במחיר הדי מגוחך של 35 שקל (פעם אפילו הוצע כאן דיל של "שלם כמה שתרצה", ונדמה לי שעדיין ניתן למצוא לו הד בימים מסוימים). המזנון מציע כבסיס שני סוגי אורז, ואפילו קינואה למי שרוצה (אבל למה לרצות); דאל, כלומר תבשיל עדשים, מצוין; לא פחות מחמישה תבשילים שמערבבים בכל מיני קומבינציות תפוחי אדמה, תרד, שעועית אדומה וירוקה, אפונה ושאר ירקות; כמה סלטים רעננים; וסלסילה משובבת של צ'פאטי. רוב המנות מציעות חריפות עדינה,

 מותאמת לחיך ישראלי שעשה סיבוב או שניים באסיה. הבעיה הקטנה היחידה שניתן להצביע עליה היא דמיון מוגזם של כמה מהמנות אחת לרעותה, אבל זאת תופעה מוכרת בז'אנר.

נענינו להמלצת המלצר להזמין לשולחן מין ספיישל מיטב הלהיטים - טאלי עם שלוש מהמנות המובילות של המקום, כולל כמובן קציצות המלאי כופתה שהפכו עם השנים לפייבוריט תרמילאים. גם הדיל הזה, בלוויית נאן, עלה 35 שקל. מכיוון שהיו מעורבים ילדים בסיפור, התעניינו מראש במידת החריפות. התשובה שהתקבלה היתה: "קשה להגיד בדיוק, יש לנו שני טבחים במטבח, אחד מצפון הודו ואחד מהדרום, זה תלוי מי מכין את המנה". אני חושב שזאת תשובה מופלאה.

חשפנו את דור ההמשך גם לפלאי הלאסי החמצמץ. דגמנו לאסי מנגו ולאסי בננה, ושניהם היו מצוינים. מרשימת הקינוחים טעמנו עוגת בנופי (מעולה) וקינוח מבוסס גלידה שנקרא "שלום למלכה" (פחות מעולה). שניהם, כמו כל הקינוחים כאן, עלו 14 שקל, שזה על פי חשבון פשוט פחות מחצי ממה שתשלמו על מנה אחרונה ברוב המסעדות בתל אביב. תענוג.

החשבון לארוחה משפחתית מפנקת וממלאת הסתכם ב־216 שקל, ואם הייתי דניאל רוגוב הייתי מציין עכשיו ש"בכוונתי לחזור לכאן מדי פעם לארוחה לא מחייבת". בהמשך למדורים קודמים, אני רואה מקום לציין שהבשורה הבאה בקולינריה הישראלית תבוא בדיוק ממקומות כאלה. זה לא משנה אם הם באוריינטציה הודית או רומנית, אם יושבים בהם על ספות או על כיסאות עץ; הדבר היחיד שמשנה הוא שאפשר להיכנס אליהם בהרכב זוגי או משפחתי או חבורתי, ולצאת משם אחרי שעתיים בלי שפשטו לך את העור, עם בטן מלאה וחיוך קטן על הפרצוף. לא יודע אם באמת הכל אפשרי, אבל לפחות זה בטח אפשרי. והאמת, אפילו מתחייב.

• סב קוץ' מילגה, המשביר 22 תל אביב, 6813412־03