רצועת עזה: להכות או לחכות?

ירי הרקטות מרצועת עזה לעבר ישראל בתקופה הזו אינו מקרי. חמאס מאפשר שיגור קסאמים כמעין הכנה ל-19 בדצמבר, המועד שבו יפוגו - לשיטתו של הארגון - תוקפן של ההבנות והרגיעה מול ישראל. לפי כל הסימנים, לחמאס יש אינטרס להגיע לתקופת רגיעה נוספת, שתימשך עוד כמה חדשים. אלא שלא בכל מחיר.

חמאס רוצה שהרגיעה השנייה תתנהל על-פי תנאיו: שישראל תסיר כליל את המצור הכלכלי על הרצועה והארגון יוכל לבסס את שלטונו ולהתעצם, שצה"ל לא יפעל נגד אנשי חמאס הנערכים ומכינים פיגועים סמוך לגדר הרצועה, ושמצרים תפתח את מעבר רפיח, ללא מגבלות.

בהתרת הירי לעבר ישראל מבקש חמאס ליצור מאזן אימה מול ישראל, באופן שיגרום לה לקבל את דרישותיו. מדיניות זו של הליכה על הסף - בירי ספוראדי ולא מאסיבי - נובעת מהערכת הארגון שממשלת ישראל משותקת בשל הבחירות ונוכח תקופת המעבר בין הממשלים בארצות הברית. הממשלה אינה רוצה שתושבי הנגב הממורמרים מירי הקסאם יצביעו נגדה ונגד העומדים בראשה, אך מצד שני אינה מוכנה לצאת ל"מבצע גדול" ועתיר אבידות, שישפיע גם הוא על תוצאות הבחירות, על הסיכויים לשחרור גלעד שליט ועל היחסים עם ממשל אובמה. ברור לגמרי שחמאס מזהה "חלון ההזדמנות" שאותו הוא מתכוון לנצל לצרכיו עד תום, באמצעות "לחץ תלול-מסלול מתון".

הרבה פחות ברור ומובן מדוע מוכנה ממשלת ישראל לשחק את המשחק הזה כמעט בלי תגובה - מה שיוצר אצל חמאס את הרושם - הנכון אולי - שירושלים חוששת מהפעלת האופציות הצבאיות העומדות לרשותה. יש בציבור הישראלי רבים המייחסים את האיפוק להססנותם ולחששותיהם של שר הביטחון ברק, של הרמטכ"ל גבי אשכנזי וגם של ראש הממשלה אולמרט. על-פי הטענה, ההיסוסים נובעים מרצונה של השלישייה שלא לחזור על השגיאות שנעשו במלחמת לבנון השנייה ובסיומה, משיקולי בחירות.

יש אולי משהו בטענות אלה, אבל לא יותר מכך. כשלונם האמיתי של ברק ואשכנזי הוא שהם לא הצליחו להבהיר לציבור בישראל שהאסטרטגיה הישראלית לא נובעת מגחמותיהם, אלא מסדרת הערכות מצב יסודית שהתקיימה במערכת הביטחון, ושמסקנותיה אושרו על-ידי הקבינט הביטחוני. מטעמים מובנים, אי-אפשר לפרט את כל השיקולים והתכנונים הצבאיים, אבל אפשר לדבר בקצרה על כמה הנחות היסוד.

למה לחכות?

הנחה ראשונה: כל פעולה של צה"ל בעזה, גם אם תהיה מכוונת נגד מטרה נקודתית, קצרה ומוגבלת בהיקפה - לא רק שלא תביא להפסקת הירי תלול-המסלול, אלא תגרום להסלמתו ולהגברתו, כפי שקרה במלחמת לבנון השנייה. כתוצאה מכך, צה"ל ייאלץ להגביר את הלחץ הצבאי ולהסלים בהדרגה את פעולותיו עד שיצטרך לכבוש את הרצועה כולה, או חלקים נרחבים ממנה. במילים פשוטות: צה"ל יצטרך בכל מקרה לבצע את "הפעולה הגדולה", גם אם לא יתכוון לכך מלכתחילה.

הנחה שנייה: גם אחרי שצה"ל יתפוס שטחים נרחבים ברצועה, יימשכו שיגורים ספוראדיים של קסאמים ופצצות מרגמה. לצה"ל ולשב"כ יידרשו כמה חודשים עד שאיסוף המודיעין בשטח, מאסר המבוקשים, טיהור מנהרות הלחימה והפעילות

להרס התשתית הצבאית של חמאס והארגונים האחרים יביאו להפסקת השיגורים והפיגועים. בפרק הזמן הזה יספוג צה"ל אבידות, ישלם מחיר כלכלי כבד הכרוך בהחזקת הרצועה ובכוחות מילואים מגויסים, ומדינת ישראל תספוג גינויים בזירה הבינלאומית. אולי אפילו מממשל אובמה.

הנחה שלישית: ממשלת ישראל לא תוכל להוציא את צה"ל מהרצועה, אם לא יהיה כוח פוליטי וצבאי משמעותי שיוכל להחליף את החמאס שקרס. אם לא יקום גוף חלופי, ברצועה תשתרר אנרכיה מזוינת שתגלוש גם לישראל ותעלה געגועים אפילו לחמאס. לעת עתה נראה שאין שום מועמד שיוכל לעשות זאת - מצרים לא רוצה וספק אם היא מסוגלת, נאט"ו מעמידה תנאים בלתי אפשריים ונוכח 'הישגי' הכוחות האירופיים בדרום לבנון ספק אם יכולה להבטיח שקט ברצועה, ובשלב הנוכחי לא ברור אם אבו-מאזן והפתח מסוגלים להשתלט על הרצועה.

הנחה רביעית: עם הזמן ימשיכו אבו מאזן וכוחות הביטחון של הרשות הפלסטינית הולכים וצוברים כוח ויכולות בגדה. אם יימשך תהליך זה, ואם ישראל תתרום לו, יוכלו בעתיד אבו מאזן לתפוס את השליטה בעזה, בהסכמת האוכלוסייה - ואולי אפילו בהסכמת חמאס, שיוחלש במבצע הצבאי הגדול.

שורת ההנחות הזו הובילה את מערכת הביטחון ואת הקבינט למסקנה שראוי לעכב ככל האפשר כל תגובה צבאית משמעותית על הירי מעזה. בינתיים עדיף להגיע להבנות רגיעה חדשות ואפילו לספוג מדי פעם ירי ספוראדי מהרצועה - עד שהתנאים יבשילו ל"מכה הצבאית הגדולה", שתניב לא רק הקלה זמנית בירי מהרצועה, אלא שלטון מרכזי חדש. בינתיים יסתיים, אולי, גם פיתוח המערכת ליירוט רקטות "כיפת ברזל", שתספק הגנה נוספת ליישובי הדרום.

אסטרטגיה זו יש בה היגיון ושיקול דעת שאין להתכחש להם, אבל יש לה גם מגרעות לא מעטות המעמידות את יישומה בסימן שאלה. ראשית, מדינת ישראל אינה יכולה להרשות לעצמה עוד זמן רב מצב שבו האזרחים ביישובי דרום ישראל חיים בפחד ובחרדה מתמידים. שנית, רקטה או פצצת מרגמה אחת שיפגעו, חלילה, באופן ישיר ישיר בגן ילדים או בבית ספר יכולים בין רגע להפוך את כל המשוואה האסטרטגית על פיה. דעת הקהל בישראל תיאלץ את הממשלה להחליט, ואת צה"ל לפעול במלוא הכוח לפני שיהיה מוכן לגמרי. כך, ישראל תספוג אבידות אזרחיות כבדות, תשלם מחיר כלכלי, וגם לא תושג המטרה האסטרטגית. בנוסף, עם הזמן - חמאס מתעצם.

למה להכות?

מגרעות אלו מובילות גורמים רבים במערכת הביטחון להמליץ על אסטרטגיה חלופית לזו שנקוטה כעת - ושהנחת היסוד שלה שונה מעט. על-פי אסטרטגיה זו על צה"ל להנחית מכות נקודתיות ועזות, מהאוויר ומהקרקע, על יעדים נבחרים ברצועה, באופן שיעמיד בסכנה את שלטון חמאס ברצועה.

חמאס והארגונים האחרים אמנם יגיבו בירי תלול-מסלול מאסיבי על יישובים אזרחיים בישראל וינסו להוציא לפועל פיגועים, אבל האבידות והנזק שיגרמו פעולות צה"ל לחמאס ולכלכלת הרצועה יביאו את הארגון לבקש הפסקת אש אחרי זמן לא רב. כך היה ב-2004 וכך היה השנה אחרי המבצע המוגבל של צה"ל, "חורף חם". על-פי תיאוריה זו, הרגיעה החדשה תחזיק

מעמד כמה חודשים ואז יגיע תורו של סבב לחימה נוסף - וחוזר חלילה, עד שתגיע שעתה של "הפעולה הגדולה" שצה"ל ייצא אליה כשחמאס מותש ומוחלש.

ברור שגם לאסטרטגיה זו מגרעות: הסבל שייגרם ליישובי הנגב בכל סבב לחימה, הלחץ הבינלאומי שעלול למנוע את "הפעולה הגדולה", התסיסה בעולם הערבי ובגדה שעלולים לסבך את ישראל באינתיפאדה בשטחים וגם עם חיזבאללה בצפון. כל אלו הם שיקולים שראוי להביאם בחשבון.

עם זאת, שום מדינה ריבונית וממשלה דמוקרטית אינה יכולה להתעלם לאורך זמן מחובתה להגן על ביטחונם הפיזי של אזרחיה. שיקול זה עשוי להטות בסופו של דבר את הכף גם אצל "מבוגרים אחראים ושקולים" כמו שר הביטחון ברק והרמטכ"ל אשכנזי - ולהניעם לפעול על-פי האופציה השנייה, זו הפחות מועדפת על ידם.