"בשבוע הבא יהיו לי שני ילדים חדשים"

עוד בפרויקט: הילדים של כולנו

• רוצים לעזור לילדים? חתמו כאן על הטופס המקוון.
• יש לכם שאלות? היכנסו לפורום "הילדים של כולנו "
• המטרה: משפחה ובית לכל ילד בסיכון
• וידאו: ציון כהן חוזר "אל עצמו"
• כמה אנשים צריך כדי להחליף אמא אחת?  
• וידאו: צופית גרנט מבקרת במשפחת קלט  
• ליהיא לפיד: "הבית שלהם הוא מקום שממנו בורחים"
• העיניים שלו אמרו: "תיקחי אותי"
• יכול להיות שמישהו בעולם באמת דואג לי?
• 9,000 ילדים בארץ מחכים לבית
• התינוקת שננטשה בחדר האשפה מחפשת בית
  

אני אוהב לקבל את המסרונים הללו מהאחים שלי. זו נראית לי דרך מקסימה ומינימליסטית להמשיך להיות חלק מחייהם, ולאפשר להם להיות חלק מחיי, גם בשגרת חיינו הממהרים. המנהג הזה גם מוכיח לי שבסופו של יום, כאשר הבן שלך מופיע במקהלה לפני קהל, או שנכנסת למיון עם הילדה כי נסגרה עליה דלת, אתה קודם כל רוצה לחלוק את זה עם המשפחה המקורית שלך, לקבל מהם פידבק ראשוני.

אלא ששום דבר לא הכין אותי לאס.אם.אס שקיבלתי השבוע מאחד מאחיי הגדולים, כך סתם, בעודי יושב בפגישה בתל אביב. 

"שלום לכולם‭,"‬ הודיע אחי, "אני שמח לספר לכם שמהשבוע הבא יצטרפו שני ילדים חדשים למשפחתי, בהתחלה כאומנה ובעתיד, בעזרת השם, כאימוץ. נא להתפלל להצלחתנו‭."‬

מיד ביררתי את הפרטים. אחי לא היה זמין, אבל אחותי הסבירה שהוא, שיש לו כבר שישה ילדים מקסימים, החליט שיש להם מקום בבית ובלב להעניק בית גם לילד נוסף, שאין לו הורים שיכולים לגדל אותו, ילד שלא זוכה לאהבה ולחמלה לה זוכים ילדיו.

אחי וגיסתי נכנסו לתהליך הפרוצדורלי ודי שכחו מכך, מאחר שהסבירו להם כי אין ביקוש גדול למשפחות מרובות ילדים מהתנחלויות מבודדות בשטחים. אלא שבלי התראה הם קיבלו בוקר בהיר טלפון בהול מהסוכנות. יש שני ילדים ממוצא אתיופי, נאמר להם, בני שנה וחצי ושנתיים וחצי, שצריכים דחוף משפחה שתאמץ אותם אל חיקם. אחי וגיסתי הסכימו מיד.

לא כל אחד יכול

אני חולק עמכם את העניין הזה, משום שנדמה לי כי בתוך כל הנהי של כולנו על כך שבמדינה שלנו אין יחס סביר לרווחה, ובתוך כל הבכי על כך שהמדינה לא עושה מספיק עבור אזרחיה, עולה מעת לעת השאלה מה אנחנו מוכנים לעשות אחד עבור השני. כמה פעילויות התנדבותיות אנחנו עושים באופן קבוע? האם חוץ מלקטר על המצב, הסכמנו פעם להקריב משהו משלנו עבור אחרים?

אל תתבלבלו: איני סבור שכולם מתאימים לאמץ ילדים. זה אמנם דבר מדהים, בעיקר אם זוכרים, בצער, שיש ילדים (כן, אתיופים) שקשה מאוד למצוא להם בית. אלא שזה גם דבר מורכב מאוד לאמץ ילד, והרוב, צריך להודות, לא בנויים לכך. זו משימה ארוכה, שנמשכת שנים וגובה מחירים גבוהים מאוד מהילדים האחרים במשפחה ומהקשר של ההורים. לפעמים האנרגיה שילדים כאלה לוקחים כל כך גדולה, עד שאין כמעט מקום בחיים לדבר נוסף.

באופן אישי לא נראה לי שאקח ילד לאומנה. איני מסוגל לכך. אבל האופן שבו החליט אחי לפתוח את ביתו וליבו לשני ילדים קטנטנים, שמעתה הוא זה שידאג לכל מחסורם, בהחלט גרם לי להביט פנימה ולשאול מהם הדברים שאני מוכן להקריב עבור האחר. איפה בחיים שלי מידת החסד מקבלת ביטוי.

מה אני עושה?

נדמה לי שעל הנוחות אנחנו מתקשים לוותר. קל יותר לתרום קצת כסף כדי להשתיק את המצפון (גם את זה אנחנו בקושי עושים‭,(‬ מאשר ללכת, פיזית, ולהתנדב: לדבר כמה שעות בשבוע עם אנשים שמתקשרים לער"ן, להכין אוכל דרך רשת בתי התמחוי "מאיר פנים" של דודי זילברשלג, לאנשים שאין להם ארוחה חמה בבית, ללוות משפחות שנמצאות במצוקה כלכלית דרך עמותת "פעמונים‭,"‬ ולעזור להם לא להיקלע שוב למשבר.

האם יש מישהו, ולא משנה אם זה מאבטח בבית ספר, מנהל בית ספר, יצחק תשובה או ראש הממשלה, שלא יכול להפקיר שלוש שעות שבועיות לטובת הכלל?

לפעמים אתה צריך להיחשף למקרים קיצוניים של חסד, כדי שתתעורר ותברר מה אתה עושה בשביל מדינה. שני ילדים, בני שנה וחצי ושנתיים וחצי, יהפכו, בן לילה, לילדיו של אחי. את אחת מהם ראיתי כבר בתמונה שאחי שלח במייל. ילדה מקסימה.

ביום אחד יתמלא ביתו של אחי שוב בקטנטנים שירוצו, יצחקו, יבכו, ידברו, יבקשו חום ואהבה. הוא ואשתו יטפלו בהם כל יום, כל היום. הילדים הללו יעבירו אצלם את ילדותם, הם יעבירו אצלם את גיל הנעורים, הם יקראו לו אבא, הוא יעמוד לידם בחופה כשיתחתנו. גורלם נקשר בגורלו. הם יידעו איתו שעות של עצב ושמחה, הם יהיו ילדיו. ילדיהם יהיו נכדיו.

ומה אני עושה בשביל האחר? מה אני תורם מחיי, מזמני, מכוחי, כדי שהעולם יהיה מקום טוב יותר לחיות בו?