כל האומר ראובן חטא אינו אלא טועה?

בזכות הפרשנות הלא-סולידית

לא כל פרשנות נועזת היא חכמה וחשובה, אבל אסתכן ואומר שבכל פרשנות חשובה יש תעוזה. במאמרו 'על השניות בישראל' קובע ביאליק שהמסתפק בפרשנות 'פשט' משול לאדם המחליף פרוטה בפרוטה, בעוד שהבוחר בפרושי הדרש, הרמז והסוד, בפירושים המתרחקים מהפשט, הוא אמנם פרשן לא סולידי, הוא מסתכן בטעויות ואמירות מופרכות, אבל הוא היחיד שיכול לזכות בסכום הגדול, בהפתעה הפרשנית הנכספת.

בעידן של המשבר הכלכלי הנוכחי לא פופולארי לדבר בהערצה על משקיעים לא סולדיים אבל כשמדובר בפרשנות, זו השקעה שאני מסוגלת להעריך. כאלה היו חז"ל במיטב פירושיהם לתורה. ודוגמא אחת יפה, מסתכנת וחתרנית נמצאת בפרשה שלנו.

תשע מילים קטלניות

במעט ובשקט, בתשע מילים שהן חצי פסוק, משרבבת הפרשה שלנו סיפור משפחתי אדיר ממדים (לה, כב):

וַיְהִי בִּשְׁכֹּן יִשְׂרָאֵל בָּאָרֶץ הַהִוא וַיֵּלֶךְ רְאוּבֵן וַיִּשְׁכַּב אֶת בִּלְהָה פִּילֶגֶשׁ אָבִיו וַיִּשְׁמַע יִשְׂרָאֵל פ וַיִּהְיוּ בְנֵי יַעֲקֹב שְׁנֵים עָשָׂר:

גילוי עריות ובגידה באב ואולי אפילו רמז למרד נסתר (בדומה למרד אבשלום שהוכרז בבעילה פומבית של פלגשי אביו). האם הסיפור המקוצר מעיד על נסיון למחוק ו'לתקן' את ההיסטוריה על ידי צמצומה לתשע מילים? אולי להיפך, לפנינו נסיון לשרבב לסיפורי יעקב מסורת זרה שתהלום את דברי הפרידה שהקשים שאומר יעקב לראובן ערב מותו (בראשית מט, ג-ד):

רְאוּבֵן בְּכֹרִי אַתָּה כֹּחִי וְרֵאשִׁית אוֹנִי יֶתֶר שְׂאֵת וְיֶתֶר עָז: פַּחַז כַּמַּיִם אַל תּוֹתַר כִּי עָלִיתָ מִשְׁכְּבֵי אָבִיךָ אָז חִלַּלְתָּ יְצוּעִי עָלָה.

ואולי מישהו 'תפר תיק' לראובן על מנת להסביר את העובדה שהוא לא זכה למעמד הבכיר של הבכור? כך או אחרת, סיפור של בגידה באב וגילוי עריות משתרבב לתוך המשפחה הקדומה שלנו. ייתכן שהתורה עצמה מבקשת לפייס ולסיים את הסיפור בנימה מרככת: 'ויהיו בני יעקב שנים-עשר' יעקב קיבל את כל בניו. חטאו של ראובן נישל אותו אולי ממעמד הבכור אך לא מתוך המשפחה.

להחריש סיפור מקראי

נועזותם של חז"ל מבקשת לא פעם ולא פעמיים לחתור תחת הבחירות המקראיות, כך גם במקרה שלנו. העולם היהודי בזמנם של חכמי המשנה והתלמוד (וגם אחר-כך) לא דיבר עברית ועל מנת שהמוני מתפללי בית הכנסת יבינו את התורה והיה צורך לתרגמה ללשון המדוברת בקרב חברי הקהילה. המשנה קובעת שישנם כמה פסוקים מקראיים אותם קוראים בבתי הכנסת אבל לא מתרגמים, כלומר – מחרישים אותם, לא מאפשרים לעם להבין את פשרם (משנה מגילה א, י): 'מעשה ראובן נקרא ולא מיתרגם'.

התורה התכוונה לספר את קלונו של ראובן באזני העם כולו, אבל החכמים בוחרים לכסות מהמוני העם את הסיפור המשפחתי המביך. התורה גילתה וחז"ל מכסים. 'נקרא ולא מתרגם' - עוד צורה של חתרנות פרשנית.

כל האומר ראובן חטא אינו אלא טועה?!

(בבלי שבת דף נה עמוד ב):

''כל האומר ראובן חטא - אינו אלא טועה, שנאמר (בראשית לה) 'ויהיו בני יעקב שנים עשר' מלמד שכולן שקולים כאחת. אלא מה אני מקיים (בראשית לה) 'וישכב את בלהה פילגש אביו'? מלמד שבלבל מצעו של אביו, ומעלה עליו הכתוב כאילו שכב עמה. ...עלבון אמו תבע. אמר: אם אחות אמי היתה צרה לאמי, שפחת אחות אמי תהא צרה לאמי? עמד ובלבל את מצעה. אחרים אומרים: שתי מצעות בלבל, אחת של שכינה ואחת של אביו'.

ראובן נמצא ברשימה מכובדת של דמויות מקראיות שחז"ל מבקשים לערער על מעמדם כחוטאים: דוד המלך, בני עלי הכהן ועוד נכבדי עם.

השיטה הפרשנית הפעם שונה משיטת ה'אל תתרגמו', שיטת ההורים המדברים על דברים אסורים ביידיש. במדרש זה הבחירה היא במאבק חזיתי בטענה המקראית הפשוטה שיעקב בעל את פילגש אביו (תשע מילים ברורות, זוכרים?). ההמשך המפוייס של הפסוק: 'ויהיו בני יעקב שנים עשר' לא מלמד על סלחנותו של יעקב אלא על כך שהחטא לא היה כל כך נורא. ראובן לא שכב עם בלהה. איך אפשר להעלות על הדעת? ראובן רק העביר את המיטה של אביו מהאהל של בלהה לאהל של אמו, לאה, 'בלבל יצועי אביו'. הכתוב הוא שהעלה עליו האשמות 'כאילו שכב עמה'.

לבלבל את המיטה האלהית

התלמוד מוסיף דרשה יפהפיה ולפיה בכל מקום ששכב יעקב גם השכינה שכבה עמו. חטאו המבלבל של ראובן אינו רק בעולם הארצי, ראובן בלבל גם את המיטה האלהית. 'יצועיי' נאמר בתורה, לשון רבים. מכאן שגם יעקב וגם השכינה טולטלו מאהלה של בלהה לאהלה של לאה. המאבק של ראובן למען אמו הופך למאבק קוסמי. טלטלה עזה מתרחשת בשמיים, באלוהות הנקבית, בשכינה, גם אותה טילטל ראובן בלילה ההוא.

חתרנות כפולה ומכופלת

ומדוע לפנינו חתרנות כפולה, מכופלת ומתוחכמת עד אין סוף? כיוון שחז"ל ידעו שבחירתם 'לנקות' את ראובן מחטאו תוביל אותנו, לומדי התלמוד לדורותיהם, דווקא להעמיק את עיסוקנו והתעניינותנו בחטאו של ראובן. גם דרישתם מבתי הכנסת להתעלם מהחטא ולא לתרגמו, עלולה להשיג תוצאה הפוכה – רחש וסקרנות בקהל.

בבית הספר היסודי בו למדתי נהגה הספרנית להעביר צנזורה לכל הספרים 'החילונים' שהיו בספריה (באותם ימים היו אלה בעיקר ספרי דבורה עומר) כל חיבוק ונשיקה זכו למחיקה בטוש שחור ועבה. אנחנו כמובן היינו מצמידים את עמודי הספר המושחרים לחלון ומתאמצים לפענח את השורות המושחרות. חז"ל, בניגוד לספרנית בבית ספר שלי, ידעו שזה מה שיקרה. הם ידעו שכל פרשנות חותרת תחת הטקסט אותו היא מפרשת ובדיוק כפי שהם בחרו לצנזר טקסטים מקראיים, כך יבקשו קוראים מאוחרים לצנזר את הפרשנות שלהם. מאבק איתנים בין הטקסט לפרשן - זה הסיפור כולו.

ולמה אני אוהבת את זה? כי זו לדעתי העשיה הדתית בה"א הידיעה. וכשאנחנו אומרים בתפילה: 'אתה חונן לאדם דעת' אנחנו מכוונים בדיוק ליכולת ולתעוזה לערער ולהסכים להתערער.

ולחברי בבית המדרש של הטוקבקים:

מהי החוויה הפרשנית שלכם? נדמה לי שכאן, בבית המדרש שלנו, כרתנו בינינו ברית פרשנית לערער ולהסכים להתערער.

ולך, 'מים שקטים' יקרה, כפי שראית, גם החברים בבית המדרש שמחו בדברי תורתך. את

התשובה ההולמת ל'פחז כמים' של יעקב (וקצת גם שלי) את חכמה ומרגיעה כאחד, ותודה ל'אשתו של' על הרעיון הנכון.

בשבועות האחרונים פוקדים את שורותינו חברים חדשים רבים: 'אפיקורס', 'בן יוסף מודיעין', 'האדמו"ר מנטוויז'ן', דב בינדר ועוד רבים וטובים והם מתקבלים בחום, כמו שאנחנו יודעים. ברוכים הבאים לכם (ואתה, גור גורנישט, חזור כבר הביתה....). ולאלו היושבים עדיין על שפת בריכת בית המדרש – קפצו פנימה. אנחנו כאן.

בשבוע שעבר שאל אותי דודי פ"ת היקר (105) מה גרם לפריחה של בית המדרש שלנו בתקופה האחרונה. דודי, גם הפעם אתה צודק, הבחירה (של כולנו) לעבור מכותרות גדולות ותוקפניות ל'פיצוחי תורה', ללימוד עומק של תורה, היא שזיכתה אותנו. אתה, 'מים שקטים', 'אשתו של', 'אחר', 'רובי' 'דתיה ירושלים', 'מאחורי הסורגים' ועשרות החברים האחרים עודדתם אותי ואפשרתם לי לעשות את התפנית. שנמשיך להתברך.