קולך עכשיו

לרגל חגיגות העשור לארגון קולך אני נשאלת לא אחת אם עדיין יש צורך בפעילותו של הארגון, או שמא הגיעה העת לנוח, להניח למאבקים ולסיים את המלאכה.

לכאורה ההישגים הרבים שהשיגה התנועה הזאת בעשר שנות קיומה יצרו תודעה חדשה: נשים מבטאות עצמן היטב גם במגזר הדתי; הוכח שאפשר לשלב שמירת מצוות על פי ההלכה היהודית עם עקרונות הפמיניזם.

מעמד האישה נעשה נושא מרכזי בכל מקום, גם בציבור שלנו; קיימנו חמישה כנסים בינלאומיים; הפצנו מאות עלונים; מתרבים והולכים הספרים על האישה ויהדותה, כמו השיעורים, ההרצאות, הסדנאות ושבתות העיון;

לקולך יש אתר אינטרנט פעיל ומרשים שעוסק בשלל נושאים שקשורים למעמד האישה ביהדות; הקמנו סניפי קולך ברחבי הארץ; קיימנו מאבקים משפטיים; העלינו לסדר היום הציבורי את נושא מסורבות הגט והעגונות בישראל; יצרנו הסכם קדם נישואין;

אנו מכשירות מנהיגוּת דתית נשית; אנחנו מקיימות תכנית חינוכית להעצמת נערות בבתי ספר; העלינו למודעות את הטיפול בהטרדה מינית בקרב החברה הדתית; היינו שותפות למאבקים באלימות נגד נשים ובשקיפותן של נשים לא נשואות ואמהות חד הוריות; יסדנו מכון למגדר ולמשפחה ביהדות והפקנו יחידות ללימודי מגדר ושוויון; קידמנו שוויון בתפילה האורתודוקסית, קריאה של נשים בתורה ובמגילה ושותפות שווה של נשים בטקסי מעגל החיים ומעגל השנה, ומה נבקש עוד?

העיקר חסר

ועוד, רק בשבוע שעבר הכריז הרב הראשי לישראל בפורום של רבנים שהסכנה הגדולה במדינה אינה אלא ארגוני הנשים. עד עתה חשבנו שכשהצהיר הרב בעבר על הצורך בפתרון לבעיית הגטין של מעוכבות, מסורבות ועגונות, היו אלה הצדק והמוסר שהניעו אותו להסתכל בעיני הנשים הללו ולחתור לתיקון המצב הקשה בבתי הדין. והנה מתברר שהסכנה בעיני הרב אינה במציאות המעוותת אלא בשליחותן של אלה שמצביעות על המחלה, ולוּ התאפשר להרוג את השליח, הרי אז היו יכולים להמשיך להסתיר ולקבור את המצוקות ולומר "שלום עלי נפשי".

והנה אתגר גדול עבורנו: בעשור הבא לקיומנו נפעל להקמת בתי דין עצמאיים ולהכשרת מנהיגות דתית של נשים דיינות, מורות הלכה, מלמדות בבתי מדרש ומנהיגות רוחניות בקהילות. אולי כך נצליח ליצור דרך חדשה, מוסרית יותר, לקיומה של ההלכה היהודית. בד בבד יש לנו עדיין תקוות רבות שנצליח לתקן בדרכים הלכתיות את מודל הקניין הקיים ונמנע לעתיד את המצב האבסורדי שבו נשים מוחזקות כשבויות בידיהם של סרבני גט אלימים.

שוביניזם בבתי הספר

ובתחום החינוך, נראה לפעמים שככל שהפמיניזם היהודי מתפתח והולך, כך נסוג החינוך הדתי לשוביניזם מכוער. ברוב מוסדות החינוך של בנות שולטים גברים בקהילה של נשים, הן במורות ובמחנכות והן בתלמידות. עדיין אפשר למצוא רבני אולפנות שאינם מתביישים להעיר לבנות הערות פוגעניות על צניעותן, על בגדיהן ועל מראן, ובכך לשדר להן את המסר המשפיל שהן אובייקט מיני. ומאידך גיסא, לא יימצא מצב שאישה תנהל מוסד גברי או תלמד שם תורה.

בבני עקיבא מתבצעת דחיקה אגרסיבית של הבנות אל מאחורי הקלעים למקומות נחותים, וגם שם מאוישת פסגת ההיררכיה בגברים, כמעט כחוק טבע. בתכנים הנלמדים באולפנות ובישיבות תיכוניות עדיין האישה מיועדת להיות עקרת בית שעושה רצון בעלה, וילדות מושפלות עונות אמן בעל כורחן כשבנים

קטנים צועקים בהתלהבות בתפילת הבוקר: "ברוך שלא עשני אישה". כדי לתקן את העיוותים הללו בשדה החינוך יש להוסיף עוד ועוד תכניות חינוכיות להעצמת בנות ולקדם תכניות לימודים לשוויון בין המינים. העצמה כזאת אולי תתקן גם את העיוות בפוליטיקה הישראלית, שבה נשים דתיות מוצאות בית במפלגות לא דתיות, כי המגזר שלנו עדיין לא בשל לקלוט אותן ולהכילן.

אז כן, בהחלט, פעילותו של ארגון קולך עדיין דרושה לנו. אמנם עשינו כברת דרך ארוכה, אבל נראה שעלינו להמשיך ולחזק את המגמות שבהן התחלנו כדי להוביל קדימה ביתר שאת לתיקון עולם. 

ד"ר חנה קהת היא מייסדת ארגון "קולך". הכנס "הרימי בכוח קולך", במלאות עשור לארגון, יתקיים מחרתיים (יום ג') באוניברסיטת בר אילן