מסלול המכשולים העזתי

מי שצפה במיצג המזוויע אודות גלעד שליט בכנס החמאס, הבין שממשל התנועה ברצועה הוא לא פחות ממפלצת. הקריאטיביות האינפנטילית ששודרה משם, המשך ישיר ל"חיסולם" בשידור חי של מיקי מאוס והדבורה מאיה "הציוניים" בידי המוג'אהדין של החמאס, משקפת את תפיסת עולמו של ה"ממשל" הזה.

ביוני אשתקד השליכו "לוחמי" החמאס את מתנגדיהם מהפתח מקומה עשירית של בניין כשהם מחוררים באש את ראשיהם. אם וכאשר ייאלצו כוחותינו להיכנס לעזה, יצטרך מישהו להזכיר לקונדוליסה רייס ולבוש, שאנו פשוט מתנגדים לדמוקרטיה המערבית שהלוחמים הללו ביקשו להקים ברצועה באמצעות בחירות חופשיות.

אפשר שתהדיאה תוארך, אבל גם אם זה יקרה העימות החזיתי בוא יבוא, כי ל"ממשל החמאס" בעזה אין תקנה. ב-250 הקילומטרים הרבועים הללו, צמחה מזמן מפלצת ענק, מין יצור מזרה אימה שפנאטיות דתית, טרור ופשע מאורגן משמשים בו בערבוביה. ביצור הזה יש להיאבק בכל דרך ולחסלו. אלא מאי? המצרים המתווכים בנושא, שבעצמם חוששים מהמפלצת הזו, לוחצים על ישראל לקבל את תנאיה לתהדיאה: הפסקת החיסולים הממוקדים בשטחים ופתיחת המעברים בתמורה להפסקת ירי הקסאם.

הפרת ההסכם על ידי "ממשל החמאס" בירי של 300 רקטות על יישובים ישראליים מתקבלת כחלק מכללי המשחק. מדוע שלחמאס לא יהיה נוח להמשיך ברגיעה שכזאת? ידיו אינן קשורות, לחימתו "באויב הציוני" נמשכת בהצלחה ומי צריך יותר?

האמת היא שגם שר הביטחון ברק מעוניין בהמשך הרגיעה ואפילו במחיר של הפרתה לסירוגין על ידי החמאס, כי בדילמה שנוצרה, פעולה צבאית היא ברירת המחדל האחרונה שלו. ברק, יש להודות, חייב לראות את "מסלול המכשולים" שצה"ל עלול להיתקל בו במקרה של יציאה לפעולה. לא רק מספר הקרבנות הצפוי, לא רק החשש לגורלו של גלעד שליט ולא רק העומס הכלכלי על המשק. במערכת הביטחון הבינו מזמן שחלפו עברו להם הימים של פעולות "לוקסוס" וצריך להכיר במגבלות הבאות:

המגבלות החוקיות - משפטיות. בפני היועץ המשפטי לממשלה והפרקליט הצבאי הראשי מוצגים ככל הנראה בימים אלה תרחישים שמערכת הביטחון מאוד מוטרדת מהם. היות שפעולות "כירורגיות" קשות למימוש מול יעדים אזרחיים צפופי אוכלוסין ומול אוייב שיקפיד להציב בכוונה מכשולים אנושיים נוסח "כפר כנא" בלבנון, יש להניח שפעולה כזו תגבה מישראל מחיר שבירות אירופה מכנות "פשעים נגד האנושות". בשנת 2008, מורא בית הדין הבינלאומי בהאג מטריד את אנשי הצבא לא פחות משמורא ועדות החקירה מהלך אימה על הפוליטיקאים.

המחוייבויות האזרחיות. אם "בימים כתיקונם", אחרי התנתקות מוחלטת, מוטלת על ישראל האחריות המשפטית לשגרת החיים ברצועה, קל לשער איזו מעמסה אזרחית עלולה ליפול על כתפיה במקרה של פלישת כוחותיה לשם. הניסיון מלמד שתוחלת חייה של פעולה צבאית כזו תלויה בכמות המים במיכלים העזתים המחוררים או בכמות הקמח שבמחסנים המתרוקנים. בקצב הזה לא ירחק היום שחייל ישראלי הפולש לעזה ישא בתרמילו גם 10 פיתות, ערכת חיתולים וקופסת "סימילאק".

הלחצים הבינלאומיים. את הטנקים הישראלים שחמאס לא יצליח לעצור, ינסה לבלום הקמפיין הבינלאומי, האמריקני-אירופי -ערבי. הוא יחל בסדרה של מחאות של מדינות ערב "המתונות" שיופנו אל ארה"ב. אחריהם יופיעו מדינות האיחוד האירופי ולבסוף המערב כולו. האו"ם בניו-יורק ובז'נבה יתחרה באונר"א שבווינה על מידת האמפתיה והרחמים כלפי הפלסטינים, ואחרי 72 שעות תשאל אותנו ארה"ב – נו, מתי אתם כבר יוצאים?

זעקת משפחות הלוחמים. ב"חומת מגן" תבעו נשות המילואמניקים משר הביטחון והרמטכ"ל להרוס את מחנה פליטים ג'נין "מבלי צורך לעמת את החיילים עם המחבלים". עזה, יש לזכור, היא הרבה מחנות פליטים נוסח ג'נין.

אהוד ברק מבין שכדי שפעולה צבאית בעזה תוכתר בהצלחה, על ישראל להשתחרר מכל המגבלות הללו ולשכנע את הקהילייה הבינלאומית שזו מלחמת אין ברירה. ומי שחושב שגם במלחמת "אין ברירה" מותר לירות לעבר אוכלוסיה אזרחית, להכביד על אספקת מזון וציוד רפואי, למנוע סיקור של כלי תקשורת, לצפצף על דעתו של העולם ובסוף לספור אלפי הרוגים פלסטינים –שיקום.

מה צפוי אם כן לקרות? או שניכשל בפעולה במחיר של "הבנה" מצד העולם, או שנצליח בה במחיר של גינוי קשה.