רקוויאם לאגרול: ין-ינג תולה את הווק
לא הכל וון טון בממלכת ין-ינג. המסעדה הסינית המפורסמת ביותר בארץ, שהייתה מזוהה כל השנים עם ישראל אהרוני, נסגרה. "כנראה הגיע זמנה למות," מפרשן אהרוני
דון טרן, הבעלים, מפליטי וייטנאם שהגיעו לארץ בשנות ה,70- אשר החל את דרכו במסעדה כעובד מטבח ונועל את שעריה כמנהל, שותף ובעלים, חזר למולדתו, והוא שוהה בימים אלה בווייטנאם לרגל עסקיו. הבה נודה: גם אם זה היה צפוי, קשה לחזות במותו של מיתוס.
האם זה הצונאמי הכלכלי ששוטף אותנו כבר כמה חודשים וזורע הרס בענף המסעדות? האם זו טבעת החנק שמניחה הממשלה על צוואריהם של בעלי המסעדות האסיאתיות? או אולי אלה הקשיים הביורוקרטיים הכרוכים בהעסקת העובדים הזרים וסכומי העתק שנדרשים המסעדנים לשלם להם?
השף ישראל אהרוני, מי שהקים את המסעדה בשדרות רוטשילד בתל אביב בשנת '81 של המאה הקודמת, לא מתרגש. "אני מבין שזו המסעדה שאיתה אני מזוהה יותר מכל, ובצדק, אבל אני כבר לא מרגיש שאני צד בעניין. ין-ינג אינה בבעלותי כבר שלוש או ארבע שנים, ומבחינתי אין לי יותר קשר אליה. כנראה שהגיע זמנה למות."
והסנטימנטים? מה יהא עליהם?
"ברור שיש לי סנטימנטים, אבל פחות למסעדה ויותר לדון טרן, הבעלים. בשבילי דון הוא ממש בן משפחה. אימצנו אותו לפני הרבה שנים, ליוויתי אותו, הייתי איתו, עזרתי לו וייעצתי לו לאורך כל הדרך. בשנה האחרונה הוא היה בווייטנאם יותר מאשר בארץ, והוא נכנס לעסקים שם. אם את שואלת אותי, הוא עשה בשכל. הפוטנציאל העסקי שם גדול לאין ערוך מזה שיש לו בארץ. מלבד המצב הכלכלי, העסקים שהוא מפתח שם הם אחת הסיבות לסגירה בתל אביב."
הרבה סויה זרמה אצלנו מאז ימי מרק התירס והאגרול, עוף בקשיו ובננה מטוגנת לקינוח. המסעדות האסיאתיות שלנו עברו דרך ארוכה והתפתחו לכיוונים מעודכנים, וין-ינג, שנטשה את המבנה ברוטשילד ועברה לפני כשנתיים וחצי לרחוב הארבעה, כבר לא הייתה אותה מסעדה. לתפריט נוספו מנות וייטנאמיות רבות, שלא זכו לפופולריות גדולה. קשה היה לשחזר את ההצלחה הפנומנלית של פעם.
"נער הייתי וגם זקנתי, ואני כל כך שמח שאני כבר לא חלק מהמסעדה. כל מסעדה," אומר אהרוני. "כמעט 30 שנה עברו מאז שנכנסתי לעסקי המסעדנות, עברתי כבר כמה מיתונים ומשברים, אני מכיר בעל-פה את התרחישים, ואני מודה שלהיות מסעדן היום זה תענוג קטן מאוד".
