אהבת בשר ודם

הערפד הוא המפלצת הפופולרית ביותר בתולדות הקולנוע מסיבה פשוטה וברורה – סקס. גבר הדור מראה השולף את ניביו הארוכים ונועץ אותם בצווארה הבהיר של אישה יפה. ברגע הנעיצה הדם זורם, האישה מתמוטטת בחולשה פוסט אורגזמטית לתוך זרועותיו של היונק ופיו מתמלא בנוזל אדום וחם. עכשיו נותר רק לעשן סיגריה.

דימוי בסיסי זה מתעתע. כדרכן של דמויות המופיעות תדיר בקולנוע, גם הערפד מופיע בהקשרים שונים כשהוא לובש ופושט זהויות. גם אם נוכחותו סובבת בהכרח סביב התשוקה לדם והאקט המיני של הנשיכה, גלגוליו הרבים מעידים על היותו בבואה של היחס התרבותי המשתנה למיניות.

"נוספראטו" (1922). ראשיתה של האבולוציה הערפדית בקולנוע

בצד אחד נמצא הרוזן אורלוק (מקס שרק), החולד האנושי המבעית בסרט הערפדים הראשון, "נוספראטו" (1922), ובצד השני נמצא אדוארד קולן (רוברט פטינסון), הערפד החטוב, המלנכולי וטהור הלבב מ"דמדומים" (2008). ברור כי גם המטען המיני שנלווה לדמויות אלו השתנה באורח מהותי בחלוף עשרות שנים ומאות סרטים.

מחולד כעור לחרדת איידס

דמות הערפד לא נולדה בקולנוע. הדימוי של יצור הניזון מדמם של בני אדם מתבסס על מסורת ותרבות בנות אלפי שנים. לנו יש את לילית, אשתו הראשונה של אדם שניזונה מדם ובשר אנושי. להודים את האלה קאלי הצמאה לדם ובמיתולוגיה היוונית היו שלל דמויות נשיות על-אנושיות שנידונו לתאוות דומות. דמויות הערפד בקולנוע מושפעת מפולקלור הערפדים שהתבסס במזרח אירופה, ובעיקר מהאופן בו פולקלור זה עובד בספר "דרקולה" של ברם סטוקר (1897).

"נוספראטו" הוא עיבוד לא מורשה לספרו של סטוקר, אך השינויים אותם ביצע הבימאי פרידריך מורנאו לא נועדו רק כדי לחמוק מתביעה משפטית. העיצוב מחדש יועד לקהל גרמני שמדינתו הושפלה בידי אדם (מלחמת העולם הראשונה) והוכתה בידי הטבע (מגיפת השפעת הספרדית). הרוזן אורלוק הוא חיזיון אפל ומבעית המגלם את האחרות הפיזית המוחלטת ביחס לאידיאל היופי הגרמני. קריקטורה שקמה לתחייה שנה לפני הופעת ה"דר שטורמר".

אורלוק מגיע מהמזרח ונושא עימו עכברים מפיצי מחלה אך מזימותיו יסוכלו בידי מינה, נערה גרמניה ברה, שתקריב את עצמה למען הקהילה. היא מציבה עצמה כפיתיון לנשיכת הערפד בכדי לעכב אותו עד עלות השחר והופעתה של השמש הגרמנית שתשמיד את השיקוץ.

הופעתו של בלה לוגוסי ב-1931 בתפקיד דרקולה היוותה חלק מכריע בתהליך הפיכתו של הערפד לגיבור רומנטי במובן בנאלי יותר. בתקופת המעבר מהקולנוע האילם למדבר, תקופה שבה חוסלו קריירות של שחקנים אירופאים בעלי מבטא, הפך לוגוסי בעל המבטא ההונגרי הכבד לכוכב.

"דרקולה" (1931). הערפד כגיבור רומנטי

תחושות הנחיתות האמריקניות מול התחכום האירופי היוו את המצע שעליו התבססה הדמות החדשה של הערפד. אריסטוקרט אירופי בעל מראה אלגנטי, מפתה נשים מתוחכם שברגע האמת יחשוף את עורו האמיתי. דרך דמות זו ניתן היה לגלם את מה שהצנזורה לעולם לא הייתה מותירה להציג ישירות - מגע וסיפוק מיניים.

הגלגולים הבאים של דרקולה הציבו את האלמנט המיני בצורה ישירה וסנסציונית יותר. בסדרה של שבעה סרטים שהופקו בין 1958 ל-1973 הפך כריסטופר לי בעל המראה האריסטוקרטי לערפד שהתנהגותו קושרת בצורה בוטה יותר בין מין ואלימות.

בשנים אלו עברו התרבות בכלל והקולנוע בפרט מהפיכה שהעצימה את נוכחות התכנים המיניים והאלימים וסדרת סרטים זו משקפת את התהליך. הדם מרשים יותר כשהוא מצולם בצבע - לא רק הדם על הצוואר הנשוך, אלא גם הדם המציף את עיניו של האריסטוקרט שהופך בהרף עין לחיית טרף. הצגת יכולתו של דרקולה לשעבד נשים שננשכו לשפחות מין, יכולת שעודנה בעיבודים הקודמים לספרו של סטוקר, הפכה את הסרטים לסנסציוניים.

הפרודיות על גילומים מוקצנים אלה לא איחרו לבוא. ב-1967 ביים רומן פולנסקי את "סלח לי, אתה נושך את צווארי". הרסנית לא פחות הייתה הופעתו של ג'ורג המילטון, השחקן הסובל משיזוף יתר כרוני, בקומדיית האימה "אהבה מנשיכה ראשונה" (1979). הופעה זו חיסלה כל סיכוי שדמותו של דרקולה בנוסח סרטי לוגוסי תוכל להיתפס לאחר המהפיכה המינית כיותר מדימוי פתטי. ההקצנה הפרודית של הדמות תקבל פנים רבות בשנות ה-70, החל מסרטי בלקספלוייטיישן ("בלאקולה", 1972) וכלה בסרטים ארוטיים ופורנוגרפיים שמיצו וביזו כל זכר למיניות המרומזת.

כשפרנסיס פורד קופולה יעשה את הגרסה שלו לדרקולה (1992), הדם השופע לא יהיה ביטוי למיניות סנסציונית אלא לקשר הטרגי בחייו של הרוזן בין דם ומוות. מותה של אהובתו הפך אותו ליצור מפלצתי. דרקולה מונע בתשוקה נואשת להתאחד עם מינה (וינונה ריידר), בת דמותה של אהובתו המתה. קופולה יצר סרט שבו דרקולה לא מהווה גילום פנטסטי של האקט המיני, אלא סרט אימה מסוגנן שבו זורמים נהרות של דם, סרט שעוסק באובססיה לדם ומוות ומשקף בכך את החרדה ממין בעידן האיידס.

להתבגר ולהתפגר

המימד המיני בדמות הערפד המשיך לאתגר את הקהל רק בנקודה בה המיניות היא על גבול הלגיטימי – גיל ההתבגרות. עבור הערפדים הצעירים השאלה אינה רק של מימוש מיני אלא שאלה של השתייכות לקבוצה מול בדידות.

בקומדיית האימה "נשיכות קטנות" (1987), מייקל (ג'ייסון פטריק) נמשך לכנופיית ערפדים צעירים בראשות המנהיג הכריזמטי דיוויד (קיפר סאתרלנד). הדמות המובילה אותו לחבורה היא נערה סקסית בשם סטאר (ג'ימי גרץ) המתגלה כזוגתו של המנהיג. המימד של הפיתוי המיני קיים, אך הוא שולי ביחס לשאלות השיוך.

"ראיון עם ערפד" (1994). זוגיות אלטרנטיבית, צמחונות אלטרנטיבית

העיבוד לספרה של אן רייס "ראיון עם הערפד" (1994) לוקח את דמותו המיוסרת של הערפד הצעיר קדימה. בזוגיות האלטרנטיבית של הערפד הבכיר לסטאט (תום קרוז) ולואי (בראד פיט), האחרון תופס את הפוזיציה הנשית המיוסרת, המנסה לשווא לחמוק מגורלה כטורף אדם.

המאבק של הערפד נגד טבעו המפלצתי מתבטא בניסיונו להתקיים על תזונה "צמחונית" - משמע, דמם של בעלי חיים. דמות מטרידה יותר היא קלאודיה (קירסטן דאנסט), הילדה אותה מגדלים לסטאט ולואי. אישה בוגרת בתשוקותיה הלכודה בגופה של ילדה-ערפד. הפוטנציאל הפרוורטי של החיבור בין מיניות ערפדית וילדות מובהר היטב.

בסדרת הטלוויזיה "באפי ציידת הערפדים" נעשה החיבור המקיף ביותר בין הקונפליקטים של מין וזוגיות בגיל ההתבגרות ופנטזיית הערפד. באפי (שרה מישל גלר) שגורלה הוא להביס את כוחות השחור מפתחת מערכות יחסים עם שני ערפדים משוקמים - אנג'ל (דיוויד בוריאנז) וספייק (ג'יימס מארסטרס). בעולם שבו מגוחך להתעלם מפעילותם המינית של בני נוער, המתח בין הערפדים וה"ציידת" איפשר הצגה אינטליגנטית של מורכבות המטענים הרגשיים הנלווים לפעילות זו.

הניסיון לעסוק בערפדים תוך נטרול המימד המפלצתי של תשוקותיהם מושג בשלל תחבולות עלילתיות. קללה צוענית שמחזירה לאנג'ל את נשמתו והופכת אותו למושיעם של בני אדם, השתל שמוטמן במוחו של ספייק ומונע ממנו לפגוע בבני אדם או הדם הסינתטי אותו שותים הערפדים בסדרת הטלוויזיה החדשה "True Blood", שמאפשר להם "לצאת מהארון" ולהפוך לאזרחים כמעט רגילים בקהילה.

נגיעה שמרנית

אין דבר המוכיח בצורה בוטה יותר את השמרנות הגוברת בהצגת דמותו של הערפד מאשר סדרת ספרי "דמדומים" והעיבוד הקולנועי לספר הראשון, שעלה השבוע למסכי הקולנוע בישראל. הסדרה שהפכה לתופעה תרבותית רחבת היקף בארצות הברית מציגה שיא חדש בסירוסו של הערפד.

"דמדומים". פנטזיה רומנטית למתבגרות

סטפאני מאייר, מחברת הספרים, היא מורמונית באמונתה. אי הבהירות לגבי יכולתו של אדם מאמין לכתוב ספר ערפדים נעלמת ברגע בו מתבהר כי מאייר כותבת פנטזיה רומנטית עבור קהל של נערות צעירות החוות את ניצני מיניותן. אדוארד

הערפד הצעיר למד, כמו כל בני משפחתו, להימנע מדם אנושי. אלו ערפדים אינטליגנטיים וצמחוניים שביצעו בחירה תזונתית מודעת.

במערכת היחסים המתפתחת בינו לבין בלה (קריסטן סטיוארט), הוא נאבק בדחף הנואש לנגוס בצווארה. כתחליף לסקס של גיל הנעורים, אדוארד יישא את בלה על גבו ויוביל אותה בקפיצות על-אנושיות לפסגת ההר. זהו מאבק רומנטי עוצר נשימה (במיוחד עבור בנות 13) בין הדחף המתעורר ואי היכולת להגשימו. "אנקת גבהים" ערפדית עבור ויקטוריאניות צעירות שצריכות ללמוד שהקסם הארוטי החזק ביותר נשמר כאשר הדחף המיני לא מתממש.

"דמדומים". שבי בחלום אירוטי שמרני

הסרט הולך בעקבות הספר בהיצמדותו לנקודת המבט של הגיבורה. הבמאית קת'רין הרדוויק מנוסה בהצגתן של בנות עשרה הבוחנות את הגבולות של מיניותן (כפי שעשתה ב"שלוש עשרה" מ-2003). היא מצליחה לבנות סרט פחות מאובן מהשמרנות הדתית שהניעה את כתיבת הסדרה, אולם עבור קהל קצת יותר בוגר הסרט מעניק תחושה מוזרה של שבי בחלומה הארוטי של נערה צעירה שהמאבק בין תשוקה והרתיעה ממין טרם הגיעו אצלה לידי הכרעה.

האם זו אחריתו האומללה של הערפד, להפוך לפנטזיית נעורים צמחונית ושמרנית? התשובה האופטימית היא שדמות כה בסיסית תמיד תופיע בדרכים חדשות ולא צפויות. ההוכחה הטובה ביותר לכך נמצאת באחד הסרטים הטובים שיצאו השנה,

סרט ערפדים שבדי שנקרא "Let the Right One In", ובו מתפתחת ידידות מטרידה בין שני הפכים בהתנהגות ובמראה.

אוסקר (קארה הדהבראנט) הוא ילד חיוור ודחוי המותקף ע"י בריונים בבית ספרו, אלי (לינה ליאנדרסון) היא ערפדית כהת עור אמיצה בגוף של ילדה. סרט זה לא רק מצולם ומבוים להפליא אלא גם מציג שתי הופעות משחק מרשימות של השחקנים הצעירים. הנושא אינו מין אלא עיסוק בזעם כבוש, בדחף לנקמה ובצורך הנואש בחברה. למרבה הצער, רוב הסיכויים שסרט זה יגיע לישראל רק בגרסה האמריקנית המתוכננת של מאט ריווס ("קלוברפילד"). יש תקווה לערפדים בקולנוע, אך קצת פחות לחובבי הז'אנר בישראל.