אבא לא בא למסיבה? אז מי ידליק נרות?

לפני מספר שנים הגעתי למסיבת חנוכה בגן של בתי.

"איפה א. (האבא)?" קיבלה את פני הגננת.

"בחו"ל", עניתי את התשובה השכיחה. "למה את שואלת?" בררתי.

"רציתי לבקש ממנו להדליק את הנרות בחנוכיה".

תנשמי עמוק, ארגנתי את עצמי, "את יכולה לבקש ממני, את יודעת. גם אני יודעת להדליק נרות בחנוכיה".

"אבל זה מותר? מותר לאישה להדליק את הנרות? את תוכלי גם לברך?"

הגננת הקיבוצניקית לשעבר - החילונית למהדרין - של בתי, לא הקדישה מחשבה לשאלה האם ראוי להדליק חנוכיה מלאה ולברך על הנרות בשם ובמלכות שבוע לפני המועד, אבל שאמא תברך? עד כאן.

סיפורים הם לא מסוכנים?

בתי כבר בוגרת בכיתה ד', השינוי כבר בעיצומו, יותר ויותר אמהות כבר מברכות ובעזרת השם יותר ויותר אבות יגיעו למסיבות של הגן נושאים את הכיבוד שהם טרחו בהכנתו. אבל לא זה לב העניין. זה רק מתקרב.

הבוקר, כשהגענו לשאלה "מה אתה לוקח אתך היום לגן" (אחת מאבני הדרך בתהליך ההולך ונמרח שרק בסופו מתאפשרת היציאה המיוחלת מהבית), נחה עיני על חרב פלסטיק אהובה שנמצאה אחרי זמן רב שהסתתרה מתחת לספה. "רוצה להביא לגן את החרב?" פתחתי בסדרת ההצעות שלי. "בגן החדש אסור לשחק בכלי נשק", עודכנתי באיחור מה.

"מעניין", מלמלתי חצי לעצמי. "כבר שבועיים אתה חוזר כל יום הביתה עם סיפורים על מלחמות וקרבות".

"אבל אמא, אלה רק סיפורים, סיפורים הם לא חרבות. הם לא מסוכנים", שתקתי.

זה לא סוד שההוויה והתודעה משפיעות זו על זו באופן שקשה מאוד לקבוע "מי התחיל". החיים שלנו מלאים במלחמות, לא רק בסיפורים על מלחמות ובכל זאת ניתן לקבוע שהעוצמה והסכנה הטמונה בסיפורים לא פחותה מזו של חרבות ולא רק מפלסטיק.

חינוך לגבורה

חג החנוכה מהווה דוגמא קיצונית למצב בעייתי שבא לידי ביטוי במועדים וסיפורים נוספים: נדמה שהמאבק על הזהות היהודית שלנו כנגד גורם זר הולך והופך למרכיב העיקרי שנותר לנו מהזהות היהודית עצמה. המרכיב של המאבק על הזהות שבשורש סיפור החשמונאים כמעט ונזנח ונשארה גבורת הלוחמים והנצחון. למה אנחנו מתמקדים דווקא בסיפורים האלה? אנחנו הרי נגד מלחמות, נגד שפיכות דמים.

הסיבות הן רבות: אנחנו מרגישים חובה לכבד ולרומם את זכרם של אלה שהקריבו את חייהם למען הקיום שלנו; סיפורי הגבורה הפיזית הם מושכים, מסעירים ומלהיבים. עלילות הגבורה של יהודה המכבי ואנשיו מלמדות אותנו על נצחון המעטים והצודקים וגם כשהאנלוגיה אינה מפורשת, ברור שאנחנו מקווים שהנצחונות "בימים ההם" מרמזים על אלה שלהם נזכה אנו "בזמן הזה".

אבל הסיבה המשמעותית וגם הבעייתית ביותר היא שאנחנו מחנכים את ילדינו לגבורה משום שבבוא היום כשיגדלו הם ייקראו לשרת בצבא הגנה לישראל ולהשתתף במאבק על קיומינו. הגבורה היא נושא גדול אצלנו. הגבורה בגרסתה הגברית – קצרה, מלהיבה, מרהיבה, מסוכנת. במדינת ישראל היום האידיאל של גבורה פיזית, הנכונות לסכן את החיים למען אידיאל של ישות יהודית עצמאית הוא רלוונטי לא פחות מאי פעם.

ובכל זאת, השאלה החינוכית מתעוררת כשאנחנו מבינים עד כמה טיפוח האידיאל הזה עצמו משפיע על המציאות בדרכים ישירות ועקיפות. גיבור תרבות הוא האדם שהחברה נושאת עיניה אליו, זה שאנו שואפים להדמות לו, זה שמגלם את הערכים הנעלים ביותר שלנו. מפני שאנחנו לא שואפים לחיות לנצח על חרבנו, מפני שלזהות היהודית שלנו יש תוכן בפני עצמו, מעבר למאבק המר על שמירתו כנגד אויבים מבחוץ, אנחנו זקוקים לתפיסה רחבה יותר של גבורה.

מי יכולים להיות הגיבורים שלנו? אנשים שמתמודדים עם מוגבלויות גופניות ונאבקים למען חיים מלאים וטובים; חוקרים וממציאים שמחפשים דרכים חדשות להילחם במחלות או להתמודד עם הסכנות האקולוגיות; מטפלים מכל התחומים שמלווים אנשים במאבקם במחלות הגוף והנפש; מורים ומחנכים שעובדים עם ילדים ובני נוער במצבים קשים; הורים למשפחות מרובות ילדים או למשפחות עם צרכים מיוחדים; אומנים שמנסים למצוא צורות חדשות שיבטאו ויכילו את החוויה האנושית עבורנו; עולים שמתמודדים עם עולם חדש ולא מוכר ונאבקים למען עתיד ילדיהם ועוד ועוד. אנחנו מוקפים בסיפורים של גבורה ומסירות נפש אם רק נלמד להכיר בהם ככאלו, להפנות אליהם את תשומת הלב ולחיות לאורם.

חיים למען מטרה

בצעירותי השתתפתי בסמינר לסטודנטיות יהודיות מכל העולם שהתקיים בירושלים. כותרתה של אחת הסדנאות היתה "גיבורות יהודיות". פרופ' אליס שלווי, שהיתה אז יושבת ראש שדולת הנשים בישראל ביקשה מכל משתתפת לבחור את הגיבורה היהודיה שלה. כששבו ועלו השמות חנה סנש, שרה גיבורת ניל"י ואנה פראנק פרופ' שלווי הפסיקה את הסבב ושאלה בפליאה: "אתן באמת חושבות שלמות למען המטרה זאת גבורה גדולה יותר מאשר לחיות למענה?" הסמינר התקיים לפני כמעט 20 שנה, אבל את השאלה הזאת לא שכחתי. תפיסת הגיבורה שלנו חייבת להכיל בתוכה ובעצם להתחיל בשאלה איך בונים חיים למען מטרה.

אם נחזור לסיפור הראשון שבו פתחנו, אולי משם תצמח הישועה. אולי ההשתתפות הפעילה של האמהות והנשים בעולם המסורת התרבות והמחשבה - תצליח להרחיב את הגבולות, לשנות את ההדגשים, לספר את הסיפורים הקטנים והגדולים של השרדות, של חינוך וטיפוח. אולי אם האמהות המופקדות על המשכיות החיים יצליחו להנחיל לתרבות את הערכים הנשיים המסורתיים של שמירת החיים והגנה עליהם, את האידאל של חיים למען מטרה ולא של סיכון החיים למען מטרה.

"מי ימלל גבורות ישראל, אותן מי ימנה? " שואל המשורר.

מי יספר לילדים מהי גבורת ישראל, מי ימנה את הגבורות והגיבורים? אנחנו האמהות והאבות, הגננות המורות, הכותבים. מפני שהסיפורים שאנחנו מספרים לילדים שלנו הם חממה שתנביט מחשבות ומעשים. אנחנו אלה שנלמד אותם על "גבורות ישראל".

אנחנו אלה שצריכים לספר על נשים ואנשים שבדמותם ובסיפור חייהם מגלמים את האידיאלים והערכים שהיינו רוצים לחיות על פיהם.

• הכותבת היא רַבָּה רפורמית, בוגרת ה-HUC (בית המדרש לרבנים רפורמים), מנחת סדנאות "את ואני - מפגשי אמהות ובנות מצווה" וקבוצות לימוד של נשים.