התערבות: בואי נראה מה צבע התחתונים שלך
דלת השירותים נפתחה והיא צעדה ונעמדה ממש לידי. היא לבשה שמלת ערב שחורה ואוורירית. הסתכלתי עליה דרך המראה - היא היתה אצילית ומיוחדת, רזה מאוד, ושלא כאמריקנית טיפוסית החזירה מבט ישיר. הסטתי את מבטי אבל הרגשתי שהיא עדיין סוקרת אותי. פנטזיה חורפית לחימום האווירה
בכל התערבות יש שני צדדים: אחד טיפש והשני רמאי. כך חשבתי עד אותו ערב בניו יורק.
נשארתי המלצרית האחרונה בשעת לילה מאוחרת. רוב האורחים עזבו, ומתי המעט שנשארו דבקו בכסאותיהם ובהו זה בזה. האווירה היתה משמימה, השלג בחוץ היה קפוא, והסיכוי שמישהו מעניין ייכנס בשעה כה מאוחרת היה אפסי. אבל טעיתי.
בדלת הופיעו שלושה גברים ואשה צעירה, לבושים בהידור. הגברים נראו כאורחים מהמזרח הרחוק, אולי יפנים. הבחורה לבשה מעיל פרווה ונעלה נעלי עקב אדומות כדם. היא היתה גבוהה מהגברים כמעט בראש שלם ובולטת ביופיה. ניגשתי והושבתי אותם בשולחן פינתי, הצגתי את עצמי והתחלתי להרצות על מנעמי המקום.
הגברים הקשיבו בשתיקה ואני לא יכלתי להסיר את עיניי מהבחורה שהיפנטה אותי ביופיה, והביטה ישר לתוך עיניי ובחשה בקרביי. עיניה היו כחולות כצבע הים באילת, פניה מאורכים וחדים, עטורים בשיער שחור ארוך ומבריק. סנטרה בלט, חטוב, כמעט גברי. המשכתי לדבר, אבל הרגשתי שאני מזמרת לאוזניים ערלות.
אחד הגברים, כסוף שיער, עצר את דקלומי ואמר שהם מבקשים רק יין אדום. המדהימה לא אמרה מילה, רק המשיכה לנעוץ בי את עיניה, קודחת ומשתלטת על מוחי. פניתי לבר, אבל הרגשתי את עיניה עדין מלוות אותי.
חזרתי עם בקבוק וארבע כוסות. כעת הם דיברו בשקט, כמעט בלחישה, ונשתתקו כשקרבתי. מזגתי מעט לטעימה, והגבר המכסיף אישר בנענוע ראש. מזגתי לכולם ופניתי לשירותים להתרעננות קלה. שורת הכיורים והמראות היתה ריקה מנשים. נעמדתי ליד אחת המראות ונשמתי עמוקות.
"סלחי לי – את לובשת חזיה?"
דלת השירותים נפתחה והיא צעדה ונעמדה ממש לידי. היא לבשה שמלת ערב שחורה ואוורירית. הסתכלתי עליה דרך המראה - היא היתה אצילית ומיוחדת, רזה מאוד, ושלא כאמריקנית טיפוסית החזירה מבט ישיר. הסטתי את מבטי אבל הרגשתי שהיא עדיין סוקרת אותי. לאחר כמה שניות היא שאלה – "סלחי לי – את לובשת חזיה?"
לפני שהספקתי להתעשת הרגשתי את ידה החמה בתוך חולצתי, מגששת אחר שדי שאינם. היא השאירה את ידה על פטמתי לשנייה או שתיים, חייכה אלי ואמרה: "כל כך רציתי לדעת... סלחי לי על הפלישה".
היא צעדה לעבר היציאה, המחשוף האחורי העמוק של שמלתה חשף את כל גבה כמעט עד ישבנה. גב יפה, חלק, רזה שרירי ללא כל סימני חזיה.
"סלחי לי", אמרתי לפני שהתעופפה משם.
היא עצרה ופנתה אלי, מחשופה הקדמי מגלה שגם לה כנראה יש חזה זעיר ביותר. התקרבתי אליה והיא לא זזה. נגעתי בגבה החשוף - והיא נרעדה. ירדתי לאיטי במורד הגב למטה למטה עד שחפנתי פלח ישבן. הוא היה קטן ומוצק, הרגשתי את השקערורית בצידו כשהתקשה למגעי.
"כל כך רציתי לדעת אם את לובשת תחתונים", אמרתי ברצינות.
היא החזירה לי חיוך ויצאה ללא מילים.
חיכיתי כמה שניות שליבי יירגע, ועדיין הרגשתי את מגע הישבן המוצק בכף ידי. נשמתי נשימה עמוקה וחזרתי לאולם המסעדה הראשי. נגשתי לשולחנם ושאלתי אם היין הוא לשביעות רצונם. הם השיבו בחיוב ובחיוך מנומס ומבטם סקר את גופי.
ראיתי ארבעה שטרות של 100 דולר במרכז השולחן
הייתי עסוקה עם שאר הלקוחות וחזרתי לשולחנם ממש לפני הסגירה עם חשבון. בעל השיער המכסיף שילם בכרטיס אשראי. כשחזרתי לאסוף את השובר החתום ראיתי ארבעה שטרות של 100 דולר מונחים במרכז השולחן. כולם הסתכלו בי, והמכסיף הסביר: "התערבנו על צבע החזיה שאת לובשת. כל אחד מארבעתנו רשם על פתק את ההימור שלו ושם 100 דולר. אמרי לנו מה צבע החזיה שלך, והזוכה ייתן לך 100 דולר טיפ".
ההצעה היתה מפתה. שתקתי וניסיתי לנסח תשובה מתאימה, בהתחשב בעובדה שלא לבשתי חזיה.
"יש לי הצעה", אמרה המדהימה. "אם תראי לנו את החזיה שאת לובשת כל הכסף יהיה שלך". היא הביטה בשאלה לכוון הגברים והם הנהנו בהסכמה.
בשביל 400 דולרים לא היה איכפת לי להראות את הזיתים שלי, שהיו גאוותי. אבל כעת, כשהייתי שותפה למשחק, הרגשתי גל של חום.
"יש לי הצעה", אמרתי, "אני מוכנה להראות לכם, אבל בתמורה אני רוצה התערבות נוספת". כעת זכיתי לתשומת לב מלאה. "אני רוצה להתערב על צבע התחתונים של הבחורה הנדיבה", אמרתי והצבעתי על היפהפיה. "אני וכל אחד מכם" הצבעתי על שלושת הגברים "נהמר על 400 דולר; ה-400 שלי כבר כמעט על השולחן, והיא בטובה תפשיל את שמלתה ותראה לנו את לבושה התחתון".
הבטתי אל הבחורה בשאלה והשתתקתי. היא החזירה לי מבט שואל ולאחר כמה שניות של שקט קמה ממקומה ואמרה "בואו נצא החוצה – חם פה".
היא לבשה את מעיל הפרווה שלה ויצאנו לקור המקפיא של דצמבר. הרחוב היה ריק מאדם, עם ערימות של שלג מלוכלך. עמדתי מולם רועדת מקור, הרמתי את חולצתי, ולמשך כמה שניות כולם בהו לעבר הזיתים החשופים והנהדרים שלי. היא הגישה לי את 400 הדולרים ואמרה "הם שווים הרבה יותר". אני לא בטוחה שהגברים הסכימו איתה.
כעת הגיע תורה. ביקשתי מהגברים לכתוב את ההימור שלהם על פתק. גם אני כתבתי את ניחושי והפקדנו בידי היפהפיה ארבעה פתקים. הבטנו בה וחיכינו.
בטנה היתה שטוחה ובטבורה היתה אבן זעירה כחולה
היא הורידה את מעילה והניחה אותו על ערימת שלג. רעדתי מקור, אבל בבטני היה חום מוזר. היא צעדה לאיטה ועמדה עם נעלי עקב אדומות כדם בין שתי ערימות שלג אפורות ומלוכלכות. היא התכופפה והחזיקה את שולי שמלתה ולאט לאט הזדקפה וחשפה את רגליה לכל אורכן. מעולם לא ראיתי רגליים נהדרות מאלו - רזות, שריריות, וחטובות. בטנה היתה שטוחה ובטבורה היתה אבן זעירה כחולה ונוצצת. המראה היה סוריאליסטי: שלושה גברים ומלצרית עומדים בדממה ברחוב קפוא בניו יורק ומבטם מהופנט אל אלילה חשופת רגליים ושת העומדת על שלולית קרח מטונפת. לעולם לא אשכח את המראה הזה..
1,600 דולר היו המון כסף בשבילי, ובכל זאת הצעתי מחצית למלכת הרגליים הנפלאות. היא סירבה ואמרה "התענוג היה כולו שלי". תרמתי את המחצית לאגודה למלחמה בסרטן השד. בשאר הכסף עשיתי קניות - שמלה שחורה ואוורירית רבת מחשופים ונעלי עקב אדומות כדם.
האימייל של נערית
לפנייה לכתב/ת 
