שתף קטע נבחר
 

מערכות יחסים הן לא בין הארנק לחשבון הבנק

לקח לנו קצת זמן, ודי הרבה שיחות, להבין כל אחד את כלליו הכלכליים של האחר, אבל מהרגע שהבנו שאנחנו חושבים בקווים דומים ושאנחנו יכולים לסמוך זה על זה ולהיפך, הפסקנו לחקור כל הוצאה. על הבדלי השקפות בענייני פיננסים

אני למדתי על כסף מאבא שלי. כשבתמימות של בת שמונה טיפוסית תהיתי למה, כשנגמר הכסף בארנק, אי אפשר להוציא עוד מהחור בקיר, הוא הסביר לי על משכורות, על "לגמור את החודש" ועל המחיר שאתה משלם כשאתה קונה בכסף שאין לך.

 

כשגדלתי קצת, הוא היה לוקח אותי איתו לסידורים בבנק. שם, מול הצגים, הוא הסביר לי על מניות, על מטבעות, על אופציות, ועל למה, אם יש לך יתרה גדולה בעובר-ושב, אתה בעצם מפסיד כסף (עובר-ושב לא משלם ריבית).

 

טינטן גדל במשפחה של עצמאים. משם הוא למד לחסוך לעתיד (כי אתה לא יודע איך תיראה השנה הבאה), לא לקנות בכסף של השנה הבאה (כי מי יודע אם יהיה), ולתעד כל שקל שנכנס וכל שקל שיוצא. הוא גם למד שלפעמים דברים זולים עולים ביוקר.

 

לא קיבלנו אותה השכלה כלכלית, וטוב שכך. כשאני תוהה מה לעשות עם תלושי המשכורת שלי, הוא מסביר לי למה חשוב לתייק אותם. כשהוא תוהה מה לעשות עם הכסף שנשאר בסוף החודש, אני שואלת שאלות מנחות ומציעה לו מה לבקש מהבנקאי. כשאני חדורת אימה מהמחשבה על אי-ודאות כלכלית, הוא פורש קווים מנחים להתמודדות. כשהוא מתלונן שאין מספיק כסף, אני מצביעה על אפשרויות להרוויח יותר, או להוציא פחות.

 

אבל היסודות הכלכליים שלנו הם אותם יסודות: לא קונים בכסף שאין, אבל מותר להשקיע כסף שיש בדברים חשובים. תרבות והרחבת אופקים אולי לא דרושים להישרדות בסיסית, אבל גם הם מוגדרים חשובים, ואם יש כסף – הם שווים אותו.

 

עדיף לשלם הרבה על איכות ארוכת טווח מאשר לקנות במחיר "מציאה" ולצאת בהפסד. והכי חשוב: לא לשכוח, גם בחיי היומיום, מטרות ארוכות טווח.

 

כיוון שכך, אנחנו לרוב לא רבים על כסף. אנחנו דנים על כסף, מתייעצים על מה להוציא וכמה, מתעדכנים זה במשאביו וצרכיו של זה, אבל מהרגע בו החלטה התקבלה ובוצעה – הנושא סגור.

 

אם חפץ כלשהו, או שירות כלשהו נקנו – נראה שהם היו נחוצים, נראה שהם היו ניתנים להשגה. במפתיע, העקרון הזה כולל גם את הגאדג'ט האחרון, ואת המעיל השישי. כולנו בני אדם, לכולנו יש חולשות. כל עוד לא עברת את התקציב – זה לגיטימי לפנק את עצמך.

 

הבעיה מתחילה כשהערכים הם לא זהים

לקח לנו קצת זמן, ודי הרבה שיחות, להבין כל אחד את כלליו הכלכליים של האחר, אבל מהרגע שהבנו שאנחנו חושבים בקווים דומים ושאנחנו יכולים לסמוך זה על זה ולהפך, הפסקנו לחקור כל הוצאה.

 

נדמה לי שפחות חשוב למי יש יותר כסף ומה גודל ההפרש, כל עוד הבסיס הוא משותף. אם שניכם מסכימים על מה להוציא וכמה להוציא – לא סביר שרכישות חד-צדדיות יטרידו אתכם.

 

אם מוסכם על שניכם שתוכנית החיסכון להשכלה הגבוהה של הילדים היא קודש – אף אחד לא יתפתה לשבור אותה בשביל טיול בחו"ל. אם שניכם חושבים שעל איכות צריך ושווה לשלם – המקדחה החדשה לא תראה כמו הוצאה מיותרת, גם לא שיפוץ המטבח, בטווח זמנים סביר.

 

הבעיה מתחילה כשהערכים הם לא זהים: מה קורה כשאחד חושב על הכסף שיישאר בסוף החודש, והשני סבור שלקנות בזול עולה ביוקר? כשלאחד מנוי לתיאטרון היא הוצאה ראויה, ואפילו חיונית, והשני רואה בזה בזבוז כסף?

 

יש עשרות, אם לא אלפי עצות איך מתמודדים עם מצבים כאלה, החל בהקצאת דמי כיס מתוך הרכוש המשותף, וכלה בדיונים חודשיים על מי הוציא מה, כמה ולמה. כולם מתמצים בשלושה עקרונות בסיס - תקשורת, פתיחות ואמון.

 

בשורה התחתונה, אם אתה לא יכול ללבן עם הפרטנר שלך חילוקי דעות על כסף, אתה לא יכול ללבן איתו חילוקי דעות, והריב הראשון שלכם יהיה גם האחרון. זה לא קשור לכסף, זה תלוי במי עומד מולך, ומי אתה, ואיך אתם מחליפים רעיונות. כי בסופו של דבר, מערכות יחסים לא מתנהלות בין ארנק לכרטיס אשראי לחשבון בנק, הן מתנהלות בין בני אדם.

 

לפנייה לכתב/ת
 תגובה חדשה
הצג:
אזהרה:
פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
צילום: ויז'ואל/פוטוס
כל עוד לא עברת את התקציב – זה לגיטימי לפנק את עצמך.
צילום: ויז'ואל/פוטוס
הכרויות
כתבו לנו
מומלצים