סאלינג'ר: הנפש הפצועה מקורניש

אין בהיסטוריה הרבה סופרים שכתבו כל כך מעט והשפיעו כל כך הרבה. ג'י די סאלינג'ר הוא אולי הבולט מכולם. היום הוא חוגג את יום הולדתו ה-90 בעיירה קטנה בשם "קורניש" בניו המפשייר, ארצות הברית, שם הוא מתבודד כבר עשרות שנים, סוכך את עצמו מפני הבלי התרבות וקרציות הקיום הבלתי מרפות.

הפעמים היחידות שמענו על קיומו היו בנסיונות עיקשים ונחושים שלו להיאבק עבור האנונימיות היצוקה בבטון שלו.

בפעם האחרונה זה קרה ב-1996, שאנשים מטעמו גרמו לסגירת אתר מעריצים שלו באינטרנט. 14 שנים קודם לכן תבע באמצעות באי כוחו אדם שניסה למכור ראיון בדוי איתו לאחד המגזינים. כל הפעולות הללו וההיסגרות הממושכת הפכו את סאלינג'ר לגיבור מיתי, על זמני, סופר ואדם שחי כנגד כיוון הזיפים של הזרימה התרבותית, אי של אחרות בתוך האוקיינוס ההומה של הציוויליזציה האנושית.

אנחנו לא שווים התייחסות

יש הרבה תיאוריות על מה הניע את סאלינג'ר להסתגר באופן מוחלט. הדומיננטית ביותר דיברה על כעסו כנגד האופן בו התקשורת וכן המעריצים פירשו את יצירותיו, מעין "אם זה מה שאתם חושבים עלי ועל יצירתי, אתם לא שווים התייחסות". בכל אופן, כמו בכל בנייה של מיתולוגיה מודרנית, השתיקה הפדנטית, ההולכת ומתעצמת שלו, רק הגבירה את האגדה. ואף קמו לה "חקיינים", אם אפשר לומר כך, נניח תומס פינצ'ון.

סאלינג'ר נולד בניו-יורק, בן למשפחה מבוססת. אביו היה יהודי ואמו קתולית. בצעירותו נשלח ללמוד בפנימיה צבאית, ולאחר מכן המשיך את לימודיו בקולג'. את ראשית דרכו הספרותית החל בפרסום סיפורים קצרים במגזינים ובמלחמת העולם השנייה השתתף בפלישה לנורמנדי ונחשב לחייל אמיץ. הקו האישי שבכתיבתו החל להסתמן בספרו הקלאסי "התפסן בשדה השיפון" (1951), רומן העוסק בהתנגדותו של נער מתבגר לעולם המבוגרים השקרי.

מיד עם צאתו של "התפסן בשדה השיפון" הפך הספר להצלחה מסחררת. ב-8 בדצמבר 1980 נרצח ג'ון לנון. הרוצח, מארק דייויד צ'פמן התוודה כי הספר "התפסן בשדה השיפון" היה זה שדחף אותו למעשה. גם תומס הינקלי, מי שניסה להתנקש בחייו של הנשיא האמריקאי רונלד רייגן, אמר ש"התפסן" הוביל אותו למעשהו. אם סאלינג'ר חיפש אנשים שלא יודעים לפרש את היצירות שלו, הוא לא היה צריך ללכת רחוק כל כך.

קולפילד, הברווזים והמזויפים

התפסן הוא ללא ספק אחד מרומני ההתבגרות הגדולים ביותר שנכתבו אי פעם. הוא נכתב בגוף ראשון מפי נער בשם הולדן קולפילד, שמחלק את העולם בצורה סמכטית לשחור ולבן, כשהשחורים הם "המזויפים". בכל אופן, הכוח הגדול בספר היה קולו הייחודי והאותנטי של קולפילד, שהפך אותו מהר מאוד לאחת הדמויות הספרותיות הנערצות והמצוטטות ביותר, ע"ע "לאן הברווזים הולכים כשהאגם קופא".

אז לאן הם באמת הולכים כשהאגם קופא? (צילום: שי ליאון)

בכל אופן, לדעת רבים דווקא שיא היצירה שלו היה ב"תשעה סיפורים". הסיפורים ההלו טמנו בחובם את אותו קול יוצא דופן, אך נתווספה לפחות לחלק מהם שכבה נפשית של טירוף דעת, שתוארה בצורה כל כך מצמיתה ומדויקת, במיוחד ב"לאזמה - בהאהבה וזוהמה", ו"יום נפלא לדגי בננה".

כמו כן, האופן בו סאלינג'ר הצליח לחדור לעולמם של ילדים ולהביא לכדי טקסטים את הצורה הפנימית הייחודית בה הם חושבים היה חסר תקדים. הוא הצליח לזקק לתוך הדמויות ההללו את כל התום והיופי ובעיקר החוכמה הזו החוצפנית, הבעטנית, החוכמה שלא עושה חוכמות. חוץ מזה, הספיק לפרסם את "הרימו את קורת הגג, נגרים" (1963), "פראני וזואי" (1961) וסיפור קצר בשם "Hapworth 16, 1924". שווה לקרוא את האור שמנסה לשפוך צ'ארלס מקגראת ב"ניו יורק טיימס" על היצירה הזו.

נפשות פצועות בעולם נורמלי

הסופר אסף גברון, שתרגם לאחרונה את ספרו "תשעה סיפורים" (זמורה ביתן), אמר עליו: "אני חושב שהדרך שבה סאלינג'ר מתאר נפשות פצועות, נוגעת בקוראים רבים. הדמויות שלו שבורות, טראומתיות. הן מתנהלות בעולם נורמלי למראית עין, אך נושאות עמן משא קטלני בכובדו. את כל זה הוא מעביר בלשון נקייה ודיאלוגים לכאורה בנאליים. האיזון הזה, בין בנאליות לטראומה, הוא ללא תחרות".

כשהסופר פרנץ קפקא מת ב-1924, התגלה בצוואתו כי ביקש לשרוף את כל כתביו. חברו מכס ברוד בחר שלא לקיים את צוואתו, ואף דאג לערוך ולהביא לדפוס את יומניו ומכתביו של הסופר, את סיפורי הקובץ "ליד בניית החומה הסינית ושלושה רומנים גדולים - "המשפט", "הטירה" ו"אמריקה".

סאלינג'ר לא פרסם משהו מאז 1965, ולמעריציו שרק הולכים ומתווספים כל כך קשה עם השתיקה המתמשכת הזו, הם זקוקים למצפן שלהם, למגדלור העיקש בתוך אוקיינוס המזויפים. הם חוזרים שוב ושוב לכתביו, כי אין ברירה, אבל זה לא מספיק.

ג'ויס מיינרד, שחיה איתו בשנות השבעים, טענה כי יש לו לפחות עוד שני רומנים גמורים, גלולים בתוך

מחברות. סביר להניח שבחייו כבר לא יפרסם דבר, וכמה מצער שהתקווה היחידה לזכות שוב במוצא פיו טמונה במותו. בכל זאת, יש יסוד חזק להאמין שצוואתו בסוגיה תהיה דומה לזו של קפקא.

באותה מידה, נקווה שגם הפעם יצוץ איזה צדיק מקס ברודי, ויפיז את התרבות הספרותית של אמריקה ושל העולם בכלל בעוד כמה רגעים של אותנטיות וחסד נדיר. עד אז לא נותר לנו אלא להמשיך להתפעם שוב ושוב מכתביו.