"יעקב אבא, שכחת לתת לנו נשיקה היום"

עוד בפרויקט: הילדים של כולנו

• רוצים לעזור לשי ולילדים אחרים? חתמו כאן על הטופס המקוון.
• יש לכם שאלות? היכנסו לפורום "הילדים של כולנו "
• המטרה: משפחה ובית לכל ילד בסיכון
• וידאו: ציון כהן חוזר "אל עצמו"
• כמה אנשים צריך כדי להחליף אמא אחת?  
• וידאו: צופית גרנט מבקרת במשפחת קלט  
• ליהיא לפיד: "הבית שלהם הוא מקום שממנו בורחים"
• העיניים שלו אמרו: "תיקחי אותי"
• יכול להיות שמישהו בעולם באמת דואג לי?
• 9,000 ילדים בארץ מחכים לבית
• התינוקת שננטשה בחדר האשפה מחפשת בית
  

"זוועת עולם היתה שם"

דן, שמעון וראובן, הגיעו אל רחל ויעקב בגילאי שנה וחצי, שנתיים וחצי ושלוש וחצי, בליווי שלוש ניידות משטרה. הם הוצאו מביתם במצב חירום, עקב הזנחה קשה. הוריהם, חולי נפש שחזרו בתשובה, מוכרים היטב לשירותי הרווחה. הם הורים ל-5 ילדים נוספים, הגדלים כולם במוסדות מחוץ לבית. האם מעורבת בפלילים.

רחל, גננת במקצועה ויעקב, מחנך, הם חרדים המתגוררים בעיר בדרום הארץ. ההתנדבות והתרומה לקהילה אינם זרים להם. רחל ויעקב טיפלו מספר חודשים בתינוקת של שכנה שסבלה מדיכאון לאחר לידה.

"פנו אלינו מהרווחה", מספר יעקב. "ושאלו אם נוכל לקלוט באופן זמני את שלושת הילדים. המשפחה שלהם ברחה מהרשויות בעיר במרכז הארץ והגיעה לעיר שלנו. אמרנו 'בסדר'. תוך זמן קצר התייצבו אצלנו בבית שלוש ניידות משטרה. הילדים הגיעו מוזנחים מאוד וכמעט עירומים. התקשרתי לחברים קרובים ואמרתי: 'שלום, כנסו לארון הבגדים שלכם, תביאו לי שתי גופיות, גרביים...' אשתי הכניסה אותם למקלחת, שפשפה אותם, והוציאה להם כינים. זוועת עולם הייתה שם".

את הראיון הטלפוני קוטעת אזעקה. "לא, לא, תמשיכי. אני רק מסתתר כאן מאחורי איזה קיר", אומר יעקב וממשיך. "הם היו נורא מסכנים. מבוהלים, סגורים ומופנמים. כל דבר הפחיד אותם. אם מישהו פנה אליהם או הרים את היד בשביל לעשות משהו, הם מיד חשבו שהולכים להרביץ להם. הם ספגו הרבה מכות בבית. הם לא בכו, אבל היו במין שיכרון חושים כזה. הם היו קטנים כל כך. אי אפשר כמעט להסביר להם משהו בגיל הזה. היו אצלם קודם לכן בבית הרבה אנשים מהרשויות, וההורים היו אומרים להם: 'תיזהרו, הם רעים'. הם קראו לגורמי הרווחה 'רשעים, ארורים'. אמרו שהם יכולים לאכול את הילדים. הם לא ידעו מי אנחנו והיו להם סיוטים ממשטרה ומכל בן אדם זר".

כאילו הגיעו ממדבר

"את הגדול הרצנו כבר בשבוע הראשון לטיפולי שיניים. היו לו בעיות קשות בשיניים והן כאבו לו. לא היו להם גבולות וגם לא הרגלי התנהגות בסיסיים. שלושתם הרטיבו במיטה, גם הגדול. כשישבנו לאכול בצורה מסודרת ליד שולחן, הם תפסו כל דבר בידיים בצורה ממש לא נקייה. כמובן שהיו להם חוסרים מאוד גדולים בידע. השפה שלהם הייתה מינימלית: 'כן, לא, שחור, לבן'. הם לא ידעו לספור, לא ידעו להבדיל בין צבעים. הם היו מנותקים, כאילו הגיעו ממדבר".

"לקחנו אותם כפרויקט. התחלנו איתם הכול מאפס. מה זו מיטה, מה זו כרית, מה עושים עם שמיכה. הם סחבו דברים מהשולחן והיו מפילים ושוברים. הבנו שהם לא אשמים. הבית שלנו התאים את עצמו אליהם לאט לאט. בהתחלה הם פחדו מכל דבר והיו רצים אחרינו. למשל, כשהראיתי להם סרט של תום וג'רי במחשב, הייתי יוצא מהחדר והם היו נבהלים: 'אל תשאיר אותי עם הדבר הזה'.

"בחודש הראשון עבדנו בצורה מטורפת ובעיקר רחל. מכונת הכביסה עבדה מסביב לשעון, היו ערימות של כלים ובישולים אינסופיים. קודם לכן חיינו כזוג ללא ילדים ופתאום בית שלם לנהל. ודווקא אז קרה הנס. רחל נכנסה להריון. בהתחלה, היא לא הבינה מה קורה. כשהרופא אמר שהיא בהריון, היינו בהלם. אמרנו 'ברוך השם', שמחנו מאוד ומיד המשכנו את התפקוד המלא עד יום הלידה שלה".

"לא יקום ולא יהיה. לא נפריד ביניהם"

"במהלך ההריון, גורמי הרווחה שאלו אם אנחנו רוצים שיוציאו חלק מהילדים, שלא יהיה קשה מדי. רחל אמרה: 'לא יקום ולא יהיה. לא נפריד ביניהם'. עמדנו על זה בתוקף. זה אמנם קשה וזה מגביל אותנו. בעבר היינו מטיילים הרבה, נוסעים לחו"ל. מאז שהם הגיעו, שינינו את כל ההרגלים. אנחנו עושים ומקריבים למענם.

"התינוק שלנו עוד מעט בן שנתיים. הוא חבר שלהם. הם שומרים עליו ודואגים לו. הם מתחברים אליו מאוד. טבע העולם הוא שאנחנו אמורים להראות לו חיבה יתירה, אבל זה ממש לא קורה. עד שהוא נולד כבר השתפשפנו. אם אנחנו נותנים לאחד נשיקה, מיד גם לאחרים. אנחנו עושים הכול ביחד. אני יודע שהיה להם חוסר מאוד גדול, ואני לא יודע כמה נוכל להשלים את זה. בגלל שאנחנו לא ההורים הביולוגיים שלהם, אנחנו מחפשים כל הזמן מה חסר ומנסים להשלים.

"הם השתלבו מאוד יפה. הכנסתי אותם לגנים פרטיים טובים ונלחמתי בשבילם כמו בשביל הילדים שלי. יש לנו בחורה שאנחנו מביאים באופן פרטי שנותנת להם שיעורים. שני הגדולים בגן חובה ואנחנו לא רוצים שיהיו להם חוסרים. נכון להיום, הגננות אומרות שהם מתקדמים ביחס לילדים האחרים בגן. את הגדול אנחנו שולחים לחוג נגינה. אני רוצה שיהיה להם עוד משהו ביד.

"הם קוראים לנו 'יעקב אבא', 'רחל אמא'. כשהם במיטה הם אומרים לי לפעמים 'יעקב אבא, יעקוב אבא, שכחת לתת לנו נשיקה היום'. זה מרגש אותי. כשהם הגיעו, הם לא ידעו מה זה לאהוב משהו. כל דבר היה נראה להם מר. הם סלדו מכל דבר חדש בהתחלה. ילד שאתה נותן לו צעצוע, מתלהב מיד. הם לעומת זאת, היו בוחנים כל דבר כמו מבוגר. כשאני לוקח אותם מהגנים הם רצים אלי, כשאני יושב בסלון, הקטן מטפס עלי מאחור ומושך אותי. יש חמימות מאוד גדולה".

המלחמה

"עשינו כל כך הרבה תרגילים בבית לפני המלחמה. היום כשיש אזעקה הם כבר לא מפחדים. אני אומר להם 'לא יודע אם זה התרגיל או האמיתי', אז הם מתחילים להתווכח ועסוקים בזה. רחל ואני לא משדרים להם לחץ כדי לא להעביר את הלחץ אליהם. האזעקה תפסה אותנו כבר בכל מיני מקומות. פעם בקניות ונצמדנו לקיר. כ-500 מ' מהבית שלנו התרסק בית לגמרי. הם שומעים את הבומים. היום שומעים יותר את צה"ל מאשר את הטילים. יש הדף עצום. אפילו רואים פטריות עשן כמו שרואים בטלוויזיה. גם הם בדעה שצריך לגמור הכול" (הוא צוחק).

הברכה

"הילדים האלו הביאו לנו את הברכה. אנחנו אומנם עובדים קשה בשביל הברכה הזו יום ולילה. מאז שהם אצלנו אין מצב שרחל או אני לא קמים בלילה לעשות משהו לאיזה ילד. כבר שלוש שנים. הילדים האלו הם חלק מאיתנו.

לפני שקיבלנו אותם היינו בלי מצב רוח. חשבנו גם על אימוץ. היות ובאומנה ילד יכול לחזור הביתה, הזהירו אותנו לא להתחבר יותר מדי. זה לא הפריע לנו לקבל אותם. בהתחלה חשבנו שזה לא יהיה לטווח ארוך, אבל זה הגורל. אנחנו מרגישים בעשייה יומיומית. כל אדם בעולם הזה צריך לעשות משהו. אנחנו ממש יוצרים חיים ויש לנו סיפוק יומיומי מזה".

• הסיפור הגיע באדיבות מכון סאמיט , המטפל באומנה באזור ירושלים והדרום.