אזהרה: הפלירטוט הווירטואלי מזיק לבריאות
בגלל הקלות הבלתי נסבלת של המקלדת, הווירטואליות עלולה גם לתפקד כחור שחור, שואבת אותנו לתוכה, רוצה עוד ועוד יחס. ללכת בלי (מישהו) ולהרגיש עם! האם אנחנו רוצים לחיות במציאות בה הודעת מייל חדשה היא הקפה החדש?
בסך הכל זה לגיטימי, עברנו שינויים בתקשורת שבין אדם לאדם, וגם הרגלי החיזור והפלירטוט השתנו. אבל, ויש כאן אבל שנשכח בגלל הקלות הבלתי נסבלת של המקלדת, הווירטואליות עלולה גם לתפקד כחור שחור, שואבת אותנו לתוכה, רוצה עוד ועוד יחס. ללכת בלי (מישהו) ולהרגיש עם!
והיום גולדי לוקחת על עצמה את תפקיד הצועקת "המלך עירום", וקוראת בקול שהווירטואליות טובה כאמצעי, לא כמטרה. אל לכם ליפול בשבי ה"חיים הקלים" שמציעים הפלירטוטים הווירטואליים, שכן הם אינם קלים בכלל.
האם אנחנו רוצים לחיות במציאות בה הודעת מייל חדשה היא ה"קפה" החדש? לא! שכן קפה עדיף לשתות בשניים, שנמצאים באותו מקום ובאותה שעה, שיקדישו את הכבוד הראוי לפגישה, ולא כמייל שנכתב בין עוד עשר משימות של היום, כאילו היה מטלה שיש לסמן עליה "וי".
אבל בריאותו של מי? בריאותו של מי שמחפש קשר (בין אם זה ללילה ובין אם זה לחיים שלמים). יש מספיק אתרים באינטרנט שאדם מוצא בהם תשובות לשאלות שמעניינות אותו. פלירטוט וירטואלי איננו מענה לשאלות, אלא רק דרך להשגת תלת-ממד שיענה עליהן. אם אדם מחפש תשובה לתאוות בשרים, לרצון לקשר, לכמיהה לאהבה, הווירטואליה איננה יכולה בשום פנים ואופן להיות המטרה, אלא רק האמצעי.
כיוון שהמפלרטט הווירטואלי לא באמת רואה את מי שמולו (תמונה זה לא נחשב), הוא מפסיד מידע חושי רב ונותר בעיקר עם הכמיהה ליחס. העניין הוא שהיחס הרצוי מיתרגם מצורך לתלת-ממד לכדי מלל מלווה באייקונים - אשליה של אותו יחס רצוי. וזה בעצם הנזק. זה כמו לרצות גודייבה ולהסתפק בשוקולד פרה.
"גם אם קשה לי להגיד מילים יפות מאלה"
הווירטואליה משאירה את המשתמש בה במצב שקרי של חוסר אמון באנשים, שכן אם זה מצב זמני, הרי שחוסר יציאה מהמצב הזה יוצר מציאות מדומה. נראה לי שמילים וירטואליות אינן כמו מילים אמיתיות. דומה שהן נשלפות בקלות, ובניגוד לתלת-ממד, יש משהו שפחות מחלחל בהן. אולי מפני שהדיאלוג הוא לא באמת דיאלוג, אלא מונולוג רודף מונולוג.
אני לא אומרת שכולנו שקרנים בתחלופות מיילים מפלרטטות. זו דרך נהדרת, ואולי הכי פחות מביכה את שני הצדדים בתחילת הפלירטוט. אבל מה קורה מאוחר יותר, כשהמציאות המדומה מחליטה שלא להיפגש עם המציאות האמיתית? מילים יפות ראוי שיישמעו ולא שייקראו, ראוי שיהיו מלוות בנשיקה אמיתית, לא רק באייקון.
לבת לבן ולמי שמתעניין
האם זה עניין של מיגדר? מהתבוננות בנעשה בזירה הווירטואלית נדמה לי שבחורות ממהרות יותר לצאת משם מאשר בחורים. על פניו זה נראה מוזר, כי אולי אנחנו רגילים לחשוב שבחורים מחפשים ורוצים סקס יותר מבחורות, אז דווקא הם אמורים למשוך לכיוון פגישה פיזית. בנוסף, אולי זה תמוה שבחורה ממהרת לצאת לעולם האמיתי, שכן אנחנו מצפים דווקא מהבחור להיות אמיץ ברמה המעשית-בטיחותית: הרי אף אחד לא יודע מי באמת נמצא שם, מהעבר השני של הצג. ואם מדובר על כאלה שמככבים ב"נמלטים", והוא לא מייקל סקופילד, יכול להיות משהו קצת מסוכן ביציאה מהווירטואליה.
עניין של זמן? עניין של גיל?
מהיכרותי האישית והכללית את הווירטואליה שמתי לב שיש יחס הפוך בין גיל המפלרטט לבין הסיכוי ליציאה ממנה. ככל שהבחור צעיר יותר (פחות מ-30, נגיד), כך הסיכוי לצאת מהווירטואליה יהיה גדול יותר. דווקא מצעירים הייתי מצפה להישאר בווירטואליה. זה נותן אשליה של אופציות רבות, של כמה "קשרים" במקביל, והלא הם, מה הם ממהרים? זאת לעומת בני ה-30 פלוס, שאצלם הזמן קצר והמלאכה מרובה, כלומר מרגישים את עול השנים (או שהדודות המצקצקות מזכירות להם אותו) ואת השיער מאפיר (שלא לומר קרחת).
והנה דווקא הצעירים ממהרים לצאת לבר השכונתי, בעוד שחבריהם הקשישים יותר לווירטואליה רק ממהרים ללחוץ על SEND על כל מייל. אולי הדבר תלוי בניסיון השנים, שהרי ככל שמתארכת הנסיעה בעולם הדייטים, גדל הרצון לשים לב מראש לתמרורי אזהרה, לבדוק לא רק סלעים גדולים אלא גם אבנים קטנטנות. אולי נסיעה בטוחה שכזו קשורה לשנים למודות אכזבה, כך שכל יציאה לעולם האמיתי מלווה בזכרון אכזבות השנים הקודמות, ולמי יש כוח להיפגש שוב ולעזוב את המקלדת שמשרה תחושת הביטחון?
בואו נחזור רגע למציאות, ולא הווירטואלית
ואולי בעצם הווירטואליה עובדת כשירות לציבור? אולי פלירטוטים מעל גבי צגים עוזרים לרווק/ה המצוי/ה להתנהל טוב יותר בתלת-ממד, כאשר ממול ניצב אדם ולא מסך ומתקיימת שיחה עם דציבלים ואינטונציות ולא עם "נדנודים" או קולות מוזרים שקופצים מהרמקול של המחשב.
אולי ברגע שאני "מכוון" על התנהלות פלירטוטית, גם במציאות התלת-ממדית ההתנהגות שלי כזו, ואני בעצם פותח עבורי אופציות באופן שוטף?
אולי...
אז גבירותיי ורבותיי - בימים של חורף, המאופיינים בזוגיות מופלאה עם תנור הספירלה, למי מכם עוד לא קפאו הביצים ויש לו אומץ לעזוב את הזירה הווירטואלית?
נכון שיש ימים בהם אפילו הרצון העז להלך ברחובות העיר חבושה בבארט הסגול שלי כאילו הייתי בשאנז אליזה לא יגרום לי לזוז מהבית. אבל אז זכרון התלת-ממד מנצח:
המייל הכי מקסים לא יחמם כמו היד שכתבה אותו, והסמס הכי מרגש לא יעטוף כמו חיבוק מהאדם שלחץ על מקשי הסלולרי.
לפנייה לכתב/ת 
