שרה פיילין והעצמות באשקלון

באחרונה נעצרה בניית אגף חדש וממוגן בבית החולים "ברזילי" באשקלון. מדוע? אנשי "ברזילי" טענו כי במהלך ההכנות לבניית האגף הממוגן נתגלו בקרקע עצמות נושנות, ומייד הבנייה נעצרה, בהוראה מגבוה. ככל הנראה, אנשי משרד ראש הממשלה חששו מתגובה חרדית תקיפה. אנשי בית החולים טוענים כי בניית האגף במקום אחר תעלה עוד עשרות מיליוני שקלים - שלא ברור שישנם בנמצא. עם פרוץ המלחמה, נתגלתה הבעיה הדחופה: בית החולים שאמור לקלוט את נפגעי הרקטות, איננו ממוגן בעצמו. הרב מצגר קרא להתיר לבנות את האגף החדש מטעמי פיקוח נפש. מועצת הרבנות הראשית הודיעה שבכוונתה להכריע מחר בשאלה זו.

אינני מתיימר לפסוק בשאלה הספציפית הזו, שלא כל הנתונים הנוגעים לה נמצאים בידינו. אך דומני שאפשר לקבוע באופן כללי שגם בלי מלחמה, לא היינו צריכים להגיע למצב הזה. במקרה של צורך ציבורי, יש מקום למצוא היתרים לפינוי קברים, גם בלי להזדקק לשיקולים של פיקוח נפש. השולחן ערוך פסק: "קבר המזיק את הרבים, כגון שהוא סמוך לדרך... מותר לפנותו" (יו"ד שס"ד, ה). הרב שאול ישראלי התיר לפנות קברים אפילו לשם נוי העיר (חוות בנימין, סימן כה). לא נפרוש כאן את הדיון ההלכתי כולו, אך נציין שגם בלי היתרו של הרב ישראלי, נמצאו כבר פתרונות לבעיות הלכתיות קשות הרבה יותר. ומה עוד שמדובר בצורך דוחק של הציבור. כבוד המתים הוא ערך תורני חשוב; אך גם צרכי הציבור הם ערך המוכר על ידי ההלכה.

המוחים כנגד פינוי קברים טוענים שיש לדון בהגדרת צרכי ציבור המצדיקים פעולה כזו. בתקופה שבה משנים את מסלולו של כביש כדי לא לפגוע בארגמנית חורש הבתה סגולת העפעפיים, אפשר באותה מידה להתחשב גם בקברים. אני, באופן אישי, חושב שהמסקנה צריכה להיות הפוכה: בדרך כלל אין לעצור פרויקטים לאומיים בגלל גילוי קברים - וכל שכן שאין לעצרם בגלל פגיעה בפרפרים.

איזה מחיר כלכלי אפשר לתבוע מהציבור כדי להימנע מלפנות שרידי קברים ספק-יהודים? זהו כבר דיון ערכי לא פחות מאשר הלכתי. ואם הגענו לתחום הערכים, מציק לגלות שדווקא שאלת הקברים מצליחה לחולל סערה גדולה כל כך. עדיין לא ראינו מחאות אלימות כנגד הפרת דיני לשון הרע, למשל. אך ראינו גם ראינו מחאות אלימות על פינוי קברים וניתוחי מתים, אף שמבחינה הלכתית איסורם אינו חמור יותר מאשר לשון הרע.

על החיים ועל המוות

ניסוי היפותטי: נבקש מתושב אקראי בישראל, בצרפת או במלזיה לספר מה הוא זוכר על שרה פיילין. הוא יספר - מן הסתם - על כך שפיילין נמנעה מלהפיל עובר החולה בתסמונת דאון, וגם בתה נמנעה מלהפיל עובר שנהרה מחוץ לנישואין. אם שרה פיילין הייתה ישראלית, אין סיכוי שהייתם יודעים עליה את הפרטים הללו. ולא משום שהתקשורת הישראלית פחות רכלנית, אלא משום ששאלת ההפלות לא מעניינת את הישראלים.

בארה"ב, מאבקים דתיים מתמקדים בזכות לחיים -

שלילת הפלות וגינוי "המתת חסד". בארץ, מאבקים דתיים מתמקדים בזכויותיהם של המתים. זהו אות כבוד לאמריקנים, ואות קלון לנו.

למה דווקא ניתוחי מתים ופינוי קברים מעוררים בחלק מהחרדים התרגשות כה עזה? סדר יום דתי בריא צריך לשים את החיים לפני המתים. במצב נורמלי, איש לא היה מתעורר לבלום את האגף החדש ב"ברזילי", פשוט משום שישנן שאלות דתיות דחופות הרבה יותר.

מצב הביטחון, הכלכלה, הרווחה; כל אלו חשובים הרבה יותר - מבחינת סדר העדיפויות התורני האותנטי - מאשר הגנה על עצמות נושנות, שספק גדול האם היו שייכות ליהודים. אבל בסדר העדיפויות המעוות שהשתלט על השיח הדתי בישראל, אם אתה לא מת - אתה לא קיים.