היא השתנתה כל כך מרגע שעברה לגור איתי
לושה כבשה אותי מיד – נעימה, מתוקה, עם אופי שלֵו. היא הביטה בי בעיניים כמהות ומיד ידעתי שהיא האחת. קצת אחרי שהכנסתי אותה הביתה לא נשאר מההרגשה הזו כלום
אומרים שכלב הוא ידידו הטוב של האדם, אבל ידידות לחוד וזוגיות לחוד.
הכל התחיל בביקור קצר באחת העמותות באזור והסתיים עם לושה על הידיים. לא יצאתי משם כשבלונדינית מחבר העמים לשעבר בזרועותיי, אלא עם גורה בת שלושה חודשים, צאצאית של כלבה בדווית גאה שמקום שוטטותה לא נודע עד עצם היום הזה.
אילו הייתי חושב על זה יותר מדי סביר להניח שלא הייתי לוקח אותה. הייתי מתלבט, הופך והופך בזה, או שפשוט דוחה את הרעיון למועד מאוחר יותר. רוב ההחלטות הטובות שלי בחיים באות מהבטן, בדחף שגורם לי לשים את החשש בצד ולקפוץ למים. וזה בדיוק מה שעשיתי. הנה לפניכם, סיפור ההתעללות הראשון של כלב בבן-אדם. עכשיו אני מבין למה קוראים לעמותה SOS.
לושה כבשה אותי ברגע הראשון – נעימה, מתוקה, עם אופי שלֵו – שילוב מנצח. היא הביטה בי בעיניים כמהות ומיד ידעתי שהיא האחת. כמה ימים לאחר שהכנסתי אותה הביתה לא נשאר מההרגשה הזו שום זכר.
ברוכים הבאים לג'ונגל
אני לא מבין איך מישהי יכולה להשתנות כל כך ברגע שהיא עוברת לגור איתי. "ברוכים הבאים לג'ונגל", שרו רובים ושושנים בתקליטם הראשון, "תיאבון להרס" - וכך בדיוק היה. לושה היתה יוצאת למסע הופעות חובק דירה, משאירה אחריה שובל של מעריצים המומים ובוכיים. בסוף הסיבוב היא היתה מורידה את הטוסיק ומשאירה את ההדרן על הרצפה.
לושה גדלה מאז ועברה מהשלב האנאלי הישר לשלב האוראלי. באחד הימים, לאחר יום מוצלח בעבודה, לושה מקבלת את פניי בפנים אמביוולנטיות. אני כבר מכיר את המבט הזה שאומר "יש לי חדשות טובות וחדשות רעות, ממה אתה רוצה שאני אתחיל?".
"תני לי לנחש", אמרתי, "החדשות הטובות הן שנפתחה קבוצת תמיכה לבעלי כלבים מטורפים עם טמפרמנט הרבה מעל הממוצע, והרעות זה שאין יותר מקום?" שאלתי בהיסוס.
"לא ממש", ענתה. "הרעות הן שאכלתי לך את השלט של הדי.וי.די".
"והטובות?" המשכתי בכעס.
"אתה לא ממש צריך אותו יותר. אכלתי גם את הדי.וי.די".
"זהו, אנחנו נפרדים! את חוזרת לאמא הבדואית שלך!" צעקתי.
איך שהיא שומעת את זה, היא שולפת את המניפולציה הנשית העתיקה בעולם: בכי. לושה מתיישבת, מסיטה את הראש לצד ימין ומשחררת יבבה קורעת לב ששמורה רק למעמדים שבהם היא נלחמת על חייה או נגמר לה במקרה האוכל. "מה? למה? אתה זורק אותי לרחוב?! על כל דבר קטן נפרדים היום! אותך לאורנה בנאי! תן לי שעה שעתיים והשלט כמו חדש. הנה תראה, יש פה עוד כפתור אחד קטן בצד ימין למטה שעוד עובד" - היא מחזיקה את השלט או את מה שנשאר ממנו בפיה.
למדתי לוותר, לבחור את המלחמות שלי בחוכמה
עוד מבט:
לא הטעם שלי, אבל אהבה ממבט ראשון
ראבק
היו לה עיניים חומות מדהימות, והיא ראתה רק אותי. אולי זו הסיבה לכך שהתאהבנו כל כך מהר. לא הרבה פעמים בחיים יוצא לך להיות עם אחת שכשאתה יוצא איתה עם חברים כולם מסתכלים עליך בקנאה. 14 שנה, ועדיין אהבתי לחבק אותה והיא אהבה לנשק אותי, ככה סתם, לפני כולם
בכל זוגיות יש נקודות מחלוקת, אבל עם הזמן למדתי לוותר, לבחור את המלחמות שלי בחוכמה ולקבל את לושה על הדברים הטובים והרעים שלה, כי הרי אין כלבים מושלמים. ואולי בכלל הכל תלוי בנקודת המבט האישית שלי? אולי אני מסתכל רוב הזמן על חצי הכוס הריקה במקום המלאה? הרי לושה היא כלבה מקסימה עם הרבה רגעי נחת, למשל כשהיא ישנה, או כשהיא על שולחן הווטרינר, כשהיא חופרת שוחה באמצע גן עירוני ומתחבאת מפקחים, או כשהיא תופסת בפיה כלבי צ'יוואווה קטנים ומנענעת אותם לתדהמת בעליהם.
אחד הדברים הכיפיים בכלב זה לקחת אותו לטיול בחוץ ולפגוש אנשים חדשים. לושה מתכוננת לכל יציאה כאילו זו הפעם הראשונה שלה בחוץ ומלקקת את עצמה מול הראי כדי להיראות הכי טוב שאפשר. כשאנחנו כבר בחוץ היא מתעכבת על כל ערימת קקי כאילו מדובר בחלון ראווה של סוף עונה ב"מנגו". מרחרחת, בודקת ומקטלגת, העיקר להיות בטוחה ששום דבר לא נעלם מאפה הבוחן.
בהמשך אנחנו נתקלים בבחורה שנגררת על ידי כלב, ומבלי לחשוב פעמיים הכלבים מרחרחים זה את עכוזו של זו כדי לבדוק אם יש מצב. כמובן, גם אצל כלבים מבחן הריח קריטי להמשך היחסים.
אני מסתכל על הבחורה וחושב לעצמי - למה בני אדם לא מתנהגים קצת כמוהם? היה נחמד אם היא ואני היינו נפגשים, אומרים שלום, ואז מרימים את יד ימין ומרחרחים איש את רעהו מתחת לבית השחי. זה אולי היה חוסך לנו הרבה עוגמת נפש בהמשך הדרך.
אחד היתרונות הנוספים בלושה הוא שהיא מאפשרת לי בקלות לפתוח בשיחה עם הבחורה. השיחה תמיד נשמעת פחות או יותר אותו הדבר:
היא: "גזעית?"
אני: "מעורבת"
אני: "נקבה?"
היא: "זכר"
אני: "וואלה!"
ביאליק.
לושה גדלה, היא כבר בת שנה. את השגעונות הישנים החליפו חדשים, ורוב סוליות הנעליים שלי מלאות קקי של כלבים מהגינה, אבל מה שחשוב זה שעם הזמן יצרתי עם לושה קשר מיוחד, משלנו, קשר של חברות וכבוד הדדי.
אומרים שעם הזמן נוצר דימיון בין הכלב לבעליו, וכשאני מסתכל עלינו זה די נכון – שנינו אוכלים מהר, אוהבים לעשות מה שבא לנו ומשירים שערות בכל רחבי הבית. אבל לא רק יצירת דימיון פיזי מצריכה זמן אלא גם אהבה – אמיתית, שלא קורית בבת אחת אלא הדרגתית, רצופה עליות וירידות, משברים ורגעי אושר.
אז אם אתם עדיין מתלבטים אם לקחת כלב, אני יכול להגיד לכם שכלב הוא דרך נהדרת לפתוח את הלב, ללמוד על עצמכם לא מעט ולהכין את עצמכם לילדים שבדרך.
או שפשוט תקחו חתול.
לפנייה לכתב/ת 
לושינקה שלי. "אותך לאורנה בנאי!"
צילום: רועי צור
מומלצים
