אתם הביטחון של הילד - גם כשאתם מפחדים
אפילו אם תודו שאתם מתים מפחד, עדיין לא תצליחו לערער את הבסיס האיתן של ביטחון ושלווה שאתם מעניקים לילדיכם, אומר הפסיכולוג גיל ונטורה להורים בדרום ומזכיר כי חשוב שהילדים ידעו שהוריהם לא מושלמים
"שיט! פאק! פאק!"
ושכחתי שכל אותה עת היה חגור לו מאחור יורש העצר.
הוא פער עיניים לומדות ומסוקרנות על התזזית של יצרנו-מולידו ושתק. חילצתי ברגע האחרון את היונדאי מתקיעותה ושעטתי אל הגן שלו. תודה לאל שממלכת המשחקים שלו ממוקמת ברחוב צדדי נטול פקקים, היגגתי לתומי. פניתי ימינה בברנר ואחר כך שמאלה לרחוב יהודה הנשיא. שנייה אחת לאחר מכן בלמתי את האוטו בפתאומיות.
משאית הזבל של העיריה ניצבה בראש הרחוב החד-סיטרי להכעיס, פורקת את הג'יפה ההרצליאנית מתון מתון אל קירבה.
דפקתי צ'פחה לדשבורד. לתדהמתי, כהרף עין לאחר מכן, פתח הנסיך מאחור בשירת חדווה "פאקי! פאקי!". ניסיתי להסותו, ובצר לי אף נקטתי בעתיקה שבטכניקות ההתחמקות: "חמודי, תראה איזו ציפור יפה!". הקטנטן, לזכותו יאמר, ניאות להיישיר מבט אל השמיים, אך המשיך בשלו "פאקי לציפור! פאקי ציפור!"
סיימתי את הסאגה כעבור דקה. משאית הזבל פינתה ציר, הגענו לגן, הושטתי אותו לגננות בחיבוק אוהב והיישרתי אליו מבט מלא רוך שביטא מסר ענוג ומאוד מתבקש: אם משהו מהתקרית הזאת מגיע לידיעת אמא, אתה יכול כבר עכשיו לשכוח מהקורקינט האדום. באחריות.
אבא שלי הוא הכי
אלפי סגנונות משם, במציאות הרבה פחות משועשעת, עומדים אחינו ההורים בדרום מול קטנטניהם וחליפת כוחם סדוקה. מלבד האיום הקיומי הברור שעומד מעל ראשם של כל תושבי עוטף עזה, להורי הדרום יש בונוס שלילי מיוחד. באדיבות החולירות החמאסיות – הם נאלצים להיחשף לעיני ילדיהם כשהם חלשים יחסית. הם עוברים בהינף רקטה ממצב של "אבא שלי הוא הכי בעולם!", למצב שבו אבא ואמא נעים יחד עם הפעוט, בבהילות ובחוסר אונים, אל המרחב המוגן, זונחים את כורסת השליטה האקטיבית המאפיינת אותם בחיי היומיום, ומצטרפים אליו בעמדה הפאסיבית. ממתינים לבאות.
כל כך הרבה רגעים של אימה ובהלה נדחסו לתוך שלושת השבועות של מבצע "עופרת יצוקה". הורה ישראלי ממוצע מאבד פה ושם את השליטה גם בימים כתיקונם. פה בורחת לו קללה, שם נשמטת מידיו בהיסח דעת כוס או צלחת, עיתים הוא חוזר על עקביו פזור דעת כי שכח משהו בסלון, לפעמים דיבורו אל אהוביו חסר סבלנות ומוטרד. עשרות תקריות קטנות שמפוזרות פה ושם ברצף חיים, שבסך הכל מתנהלים כתיקונם.
לא עכשיו. לא בדרום. כבר שמונה שנים שחוסר השגרה הפך למשהו שגרתי עבור האזרחים שעוטפים את עזה, כשהשיא בסאגת חוסר הוודאות הגיע בשבועות האחרונים. חיפשתי מילים מנחמות, אבל לא מורחות, להעביר לאחיי להורות, שנאלצים לעמוד מול ילדיהם בידיים ריקות מוודאות, ואני רוצה לומר להם מליבי כמה דברים.
ההורים שלי לא מושלמים
ראשית, בואו נזכור שהאשליה שיש לנו, לפיה הילד לא רואה אותנו בקלקלתנו ובחולשתנו, אלא מדמה אותנו לסלעים של יציבות, מושלמים ונקיים מפדיחות, היא בדיוק כך - אשליה. ילד רגיל נחשף מדי יום למצבים בהם אימו ואביו ומפרים את קוד ההתנהגות ההורית המושלמת. יתרה מכך, ככל שהילד גדל, וזכרונו מתפתח, הוא יכול לרשום לפניו יותר ויותר מקרים של חוסר עקביות וחוסר שלמות מצד הורה, והאמינו לי שהוא עסוק ברישום אקטיבי של תקריות אלו, לא משום שהוא מחפש אתכם בקטנות, אלא פשוט משום שהתהליך הזה מהווה נתח חשוב בהתפתחות השכלית שלו – המאמץ להבין את החוקיות וההיגיון של העולם שסביבו.
הנקודה שבדרך כלל אנחנו נוטים לפספס בסוגיה, היא שההבנה הזו של הילד, שאפילו הוריו אינם כליל השלמות, היא חיונית להתפתחותו. ככל שהוא ילמד שמושאי האהבה שלו אינם חסינים מפשלות ויש בהם, רחמנא ליצלן, גם צדדים פחות נעימים, תתחזק יכולתו לשרוד ולתפקד באופטימיות בעולם שאינו מושלם. יתרה מכך, אם אתם טרודים ביחסי האנוש העתידיים שלו, דעו לכם שהיכולת לקיים מגע אינטימי רצוף עם מישהו שחושף בפניו – בכוונה או שלא בכוונה - גם את קשייו וחולשותיו, היא יכולת שמקפיצה את ההסתברות לזוגיות שפויה ואוהבת בשנים הבאות. במונחי המ.פ שלי מהמילואים: אתם צריכים להבין שזה מה יש ורק עם זה ננצח.
הפואנטה האחרונה שלי היא הבנאלית מכולן, מה שלא ממש גורע מעוצמתה.
הקשיבו והפנימו: גם אם תכניסו את החשש והדאגה בדלת הראשית, תודו בפני עצמכם ובפני צאצאיכם שאתם פוחדים, אפילו פוחדים מאוד, לא תצליחו לערער את הבסיס האיתן של ביטחון ושלווה שאתם מעניקים למלאכים הקטנים. אותו בסיס איתן התחיל להיבנות בשנייה שהזאטוט נטש את הרחם ועבר למצב צבירה של בן אנוש. בתהליך איטי, הדרגתי, ומאוד לא דרמטי. כל נגיעה, קימה לילית, חיבוק או דיבור אוהב שהוחלף בין הורה לבין ילדו שבשדרות, בנה בנפשו של העולל מבצר ברזל של ביטחון רגשי שגם המנוולת שברקטות תתקשה לקעקע. הילד שלכם אהב אתכם הרבה לפני שהוא ידע מה זה גראד.
וגם אם דברי לא ממש עולים בקנה מידה אחד עם הנחיות פיקוד העורף, תאמינו לי שהמרחב המוגן האולטימטיבי, מבחינת הנפש הילדית שלו, שוכן במעגל החם של החיבוק שלכם. הוא בטח בכם למן הרגע הראשון, והוא ממשיך לבטוח בכם. יאללה, שייגמר, גיל.
- גיל ונטורה
הוא אבא לשניים, פסיכולוג, מעביר קורסים והרצאות
בנושאי הורות ובנושא החשיבה היצירתית, יועץ קריירה ומאמן חשיבה, מרצה לפסיכולוגיה התפתחותית ואחראי ארצי על קורס אינטליגנציה אנושית באוניברסיטה הפתוחה.
